אמנית העור לי וואן-לינג מצ'אנגהואה זוכה בשני פרסים גדולים בבריטניה בחריטה ריאליסטית על עור

חדשות ששימחו אותי באמת: לי וואן-לינג, אמנית חריטה על עור מ"בית המלאכה" במחוז צ'אנגהואה, שלחה שתי יצירות לפרס Future Art & Design הבריטי וזכתה בפרס פלטינה ובפרס זהב.

מעניין שהיצירות האלה לא הצליחו בתחרויות המקומיות בשנה שעברה. אחת נדחתה, והשנייה זכתה רק בציון לשבח. היא גילתה על התחרות הבריטית רק בסוף פברואר השנה, כששבעה ימים בלבד נותרו עד המועד האחרון. מכיוון שהמארגנים לא הגבילו את מספר ההגשות, היא צילמה את שתי יצירותיה הישנות, ביקשה מחברה לתרגם את ההסברים היצירתיים ואת טכניקות החריטה שפיתחה בעצמה, ושלחה הכול בדוא"ל. התשובה הגיעה ב-30 במרץ, ורק אחרי שחברה אחרת תרגמה אותה היא הבינה שזכתה.

יצירת הפלטינה, "מקום בליבי", חורטת את הבית הבוצי הרעוע שבו גדלה, את עץ הבננה שעזר לפרנס את המשפחה, את אביה שעבד ללא לאות כמו תאו מים, ואת הירח שרצה להחזיר אותה הביתה אך מעולם לא הצליח. יצירת הזהב, "פסיון בטן כחולה עם גוזל", מציגה את הפסיון הכחול-בטן של פורמוזה, ציפור שחיה רק בטייוואן, יחד עם פעמונית יושאן ופרח הירח. הגוזלים בקומפוזיציה הם תמיד שלושה, כי יש לה שלושה ילדים.

מה שהכי הרשים אותי היה ההתעקשות שלה על חריטה ריאליסטית בעור. לדבריה, הטכניקה הריאליסטית חייבת לשמר את המרקם של העור עצמו: הנקבוביות חייבות להיראות בבירור, ואפילו השערות הדקות של תאו המים או הריסים שלו צריכים, אחרי שכבות צבע רבות, עדיין להציג את סיבי העור. היא גם מדגישה שעור צבוע נוטה לדהות עם הזמן, ולכן הצבע חייב להישאר יציב שנים. לדעתה, אם החריטה מאבדת את תכונות העור, היא מאבדת גם את ערכה כאמנות.

אחרי יותר משלושים שנה של עבודה בעור, היא אומרת שהקשה ביותר אינו החריטה עצמה, אלא איסוף מספר רב של תמונות אמיתיות ומיזוגן עם רעיונות משלה כדי ליצור דימוי חדש. לכל מי שאוהב מלאכת עור, זו תזכורת טובה: השפה של החומר עצמו היא לעתים קרובות מה שנותן ליצירה את כוחה הגדול ביותר.

מקור: 聯合新聞網