En me lançant dans la maroquinerie, je suis tombé sur un guide pour débutants qui m'a évité bien des erreurs. La première chose à comprendre, c'est le cuir lui-même : selon la partie de l'animal (collet, croupon, flanc) et l'épaisseur, il se travaille différemment. Pour un portefeuille, un cuir fin de 1,2 mm suffit ; pour une ceinture solide, on passe à 3,5 ou 4,5 mm.
La découpe demande le bon outil : des ciseaux spéciaux pour les cuirs fins, un cutter ou un couteau à lame trapézoïdale pour les cuirs épais, et même un cutter rotatif pour les courbes. Ensuite viennent la teinture (j'utilise les teintures Fiebing's) et le collage, après avoir rendu la surface rugueuse pour que la colle accroche bien.
L'étape qui fait toute la différence, ce sont les bords. On les biseaute avec un edge beveler, on applique du tokonole ou de la gomme adragante, puis on polit au brunissoir en bois jusqu'à obtenir un bord lisse et brillant. Un bord bien fini, c'est la carte de visite d'un objet en cuir.
Pour la couture à la main, on perce d'abord les trous avec des griffes à frapper (diamant ou style français), puis on coud au point sellier avec des aiguilles à bout rond et du fil ciré. Le plus important reste de commencer par un petit projet simple — et d'accepter que le premier ne sera pas parfait.
Source : CraftPoint
קראתי את תיעוד של מי שעוסק בעבודות עור כשלוש שנים: הוא ביקש מ-ChatGPT לייצר תבנית ואז באמת תפר קונה עט לעט אחד. הזמן הרב שמושקע ביצירת תבניות הוא בעיה מוכרת למי שעושה דברים בעצמו.
הבקשות נוסחו כתנאים, כמו ”קונה עט שמכיל עט אחד” או ”כיסוי ספר בגודל A5”. הוא ניסה גם לתת קישור לסרטון ייחוס ולבקש לחשוב על בסיסו. צורה כללית הופיעה מהר, אבל התבנית הראשונה לא הייתה שמישה כמות שהיא: מצב הכיסוי הסגור לא הובא בחשבון, התפס שמחזיק את הכיסוי היה קצר מדי כדי להיות נוח, והתבנית לא הייתה מוכנה להדפסה בגודל אמיתי בבית.
הוא ביקש כמה תיקונים כדי לשנות את צורת הכיסוי ואת אורך התפס, עד שאפשר היה להדפיס את התבנית. התוצאה הסופית הייתה כמעט כפי שדמיין, אבל קצה הכיסוי נאלץ להתאים ביד במהלך העבודה, ומכיוון שעובי העור והחפיפות לא חושבו, עטים מסוימים לא נכנסו טוב.
מסקנת הכותב: בינה מלאכותית טובה לבניית בסיס של תבנית במהירות, אבל חשוב לא להניח ש”הבינה המלאכותית עשתה את זה, אז זה בטח נכון”, אלא לבדוק בעצמנו. לפני החיתוך צריך לוודא את המידות הסופיות, האם התוכן נכנס, עובי העור, החלקים החופפים, תנועת הכיסוי והתפס, והאם ההדפסה היא בגודל אמיתי. הוא ממליץ גם לחתוך את התבנית קודם על נייר ולהרכיב אותה. המרחק המציאותי הזה מבינה מלאכותית ככלי היה נקודת התייחסות שימושית.
מקור: note
Weaver Leather Supply פרסמה בסדרת עבודת העור שלה סרטון קצר על הרכבת מסגרת קפיץ (facile) לארנק בתוך קלאץ' עור. את ההדגמה מבצע Chuck Dorsett.
הסרטון עוסק בחלקים שבהם אנשים נתקעים בדרך כלל עם מסגרות: מדידה למסגרת, מיקום הציר, התקנת המסגרת עצמה ובחירת הניט הנכון להרכבה. בפרויקט משתמשים ב-Illusion Leather ובמסגרות הקפיץ מתוך קולקציית מסגרות הארנקים של החנות.
בעמוד מפורטים החומרה ששימשה: Snapper Rivet Ring, Snapper Rivet, פין מנחה וכלי לניטים. אין בו מידות או רשימת שלבים כתובה, כך שזו יותר הודעה לצפייה מאשר טקסט לקריאה. עם זאת, כדאי לראות איך מי שמנוסה ממקם את הצירים ובוחר את הניט, אם אתם דוחים כבר זמן רב את הקלאץ' המסגרתי הראשון שלכם.
אני אוהבת שעבודת המסגרות מוצגת כשלב רגיל שאפשר ללמוד, ולא כמשהו שמיועד רק למומחים. אם אתם אוספים חומרי עזר לתפירת תיקים, שווה לשמור אותו בסימניות לצד מדריכי החומרה האחרים של החנות.
מקור: Weaver Leather Supply
מיד אחרי חופשת אובון נתקלתי במאמר שמרכז קורסים ואירועים בנושא עור ועבודת עור, למי שרוצה להתחיל משהו חדש בסתיו הזה. רוב האירועים מתקיימים ביפן, ולכן אני רושמת כאן את העיקר.
בנאמבה שבאוסקה נערך ב-23 באוגוסט סמינר למתחילים. מדובר בתרגול מעשי: ההבדלים בין סוגי העור, ניסיון כלים כמו מחט היהלום (הישימה), פטיש וכפתורי לחיצה, תפירה ביד וגימור קצוות חוטים, ומתי משתמשים בכל דבק. מה שתפס את עיני הוא העצה במאמר לא להמליץ למתחילים על סכין עור, מכיוון שהיא דורשת אבן השחזה, ולהתמקד בלמידה לשימוש נכון בקאטר.
בקוראמאה שבטוקיו נערכים ב-28 וב-29 באוגוסט מכירה עם אפשרות לנסות כלים. יש גם קורסי עור של «ליידר סומליה» (באייצ'י ובסאפורו), סמינר חינמי ב-4 בספטמבר בסניף טאיטו של מרכז הטכנולוגיה לעור של מטרופולין טוקיו (בין היתר בנייה של נעלי גברים ותבניות נעל), ו«ייעוץ עורות» באורווה שבסאיטאמה ב-4 וב-5 בספטמבר, שבו אפשר לדבר ישירות עם יצרנים וסוחרים.
בנוסף, האיגוד הלאומי לקידום מלאכת העור מתכנן לפתוח בסוף אוגוסט את ההרשמה לקורס הבסיסי של אוקטובר. הקורס פועל מאז 1966. בלימוד עצמאי קל להיתקע בבחירת הכלים ובתפרים הבסיסיים, ולכן טוב לי שיש כל כך הרבה הזדמנויות לבדוק את זה בידיים. מועדים ותעריפים עשויים להשתנות, לכן כדאי לבדוק את ההודעה של כל מארגן לפני ההרשמה.
מקור: note (belllens tokyo)
חדשות ששימחו אותי באמת: לי וואן-לינג, אמנית חריטה על עור מ"בית המלאכה" במחוז צ'אנגהואה, שלחה שתי יצירות לפרס Future Art & Design הבריטי וזכתה בפרס פלטינה ובפרס זהב.
מעניין שהיצירות האלה לא הצליחו בתחרויות המקומיות בשנה שעברה. אחת נדחתה, והשנייה זכתה רק בציון לשבח. היא גילתה על התחרות הבריטית רק בסוף פברואר השנה, כששבעה ימים בלבד נותרו עד המועד האחרון. מכיוון שהמארגנים לא הגבילו את מספר ההגשות, היא צילמה את שתי יצירותיה הישנות, ביקשה מחברה לתרגם את ההסברים היצירתיים ואת טכניקות החריטה שפיתחה בעצמה, ושלחה הכול בדוא"ל. התשובה הגיעה ב-30 במרץ, ורק אחרי שחברה אחרת תרגמה אותה היא הבינה שזכתה.
יצירת הפלטינה, "מקום בליבי", חורטת את הבית הבוצי הרעוע שבו גדלה, את עץ הבננה שעזר לפרנס את המשפחה, את אביה שעבד ללא לאות כמו תאו מים, ואת הירח שרצה להחזיר אותה הביתה אך מעולם לא הצליח. יצירת הזהב, "פסיון בטן כחולה עם גוזל", מציגה את הפסיון הכחול-בטן של פורמוזה, ציפור שחיה רק בטייוואן, יחד עם פעמונית יושאן ופרח הירח. הגוזלים בקומפוזיציה הם תמיד שלושה, כי יש לה שלושה ילדים.
מה שהכי הרשים אותי היה ההתעקשות שלה על חריטה ריאליסטית בעור. לדבריה, הטכניקה הריאליסטית חייבת לשמר את המרקם של העור עצמו: הנקבוביות חייבות להיראות בבירור, ואפילו השערות הדקות של תאו המים או הריסים שלו צריכים, אחרי שכבות צבע רבות, עדיין להציג את סיבי העור. היא גם מדגישה שעור צבוע נוטה לדהות עם הזמן, ולכן הצבע חייב להישאר יציב שנים. לדעתה, אם החריטה מאבדת את תכונות העור, היא מאבדת גם את ערכה כאמנות.
אחרי יותר משלושים שנה של עבודה בעור, היא אומרת שהקשה ביותר אינו החריטה עצמה, אלא איסוף מספר רב של תמונות אמיתיות ומיזוגן עם רעיונות משלה כדי ליצור דימוי חדש. לכל מי שאוהב מלאכת עור, זו תזכורת טובה: השפה של החומר עצמו היא לעתים קרובות מה שנותן ליצירה את כוחה הגדול ביותר.
מקור: 聯合新聞網
קראתי מאמר שבו בעל מלאכה שמנהל סדנת עור בנקמגורו כותב מה זו עבודת עור, מנקודת מבטם של 26 שנות ניסיון. נושא החלק הראשון הוא הנאת היצירה עצמה.
הבסיס הוא חיתוך עור, קידוח חורים ותפירה כדי להכין ארנק או תיק. אבל הכותב רואה בזה “הזמן שבו משהו נולד מהידיים שלך”. ההנאה הראשונה, לפי המאמר, היא לראות את העור השטוח הופך בהדרגה ליצירה שלך.
אנשים שמגיעים לסדנאות נוטים לדאוג: ”אני מסורבל, באמת אצליח?” אבל אם מתקדמים צעד אחר צעד, כתוב במאמר, תמיד מגיע רגע שבו חושבים: ”מסתבר שזה אפשרי”. הרעיון שסטיות וטעויות קטנות יכולות לשמש שנים אחר כך הוכחה לכך שעשית את זה בעצמך, כמו ”כאן טעיתי בפעם הראשונה”, נגע בי.
הטקסט מתייחס גם לתפירה ביד. היא לא מהירה, אבל מכיוון שמניחים את הטלפון ורשתות החברתיות ומתרכזים בקצה המחט, זה נעשה זמן שמשקיט את הראש, סוג של דיטוקס דיגיטלי. ומכיוון שכל פיסת עור שונה ברכות, בקמטים ובשריטות, ובמיוחד עור שנשחז בצמחים משנה צבע ומראה ככל שנעשה בו שימוש, הכותב אומר שהיום שבו מסיימים הוא ההתחלה האמיתית. הנקודה הזו נשארה איתי.
גם אם לא מתחילים בארנק, המאמר ממליץ להתחיל במשהו קטן, כמו מחזיק מפתחות או נרתיק לכרטיסים: לחתוך עור ולתפור תפר ראשון. זה טקסט שדוחף קדימה עוד לפני שאוספים את הכלים, ואני ממליץ עליו לכל מי שרוצה להתחיל. החלק השני אמור לעסוק במה שהופך את הדברים שאנחנו מייצרים למיוחדים, ואני מצפה לקרוא אותו.
מקור: note
גארוט מוכרת מזה זמן רב כמרכז של מלאכת העור, ומשם הגיעה ידיעה ששווה לבעלי מלאכה בעור לקרוא. שר הקואופרטיבים, פרי ג'וליאנטונו, התחייב לתמוך במודרניזציה של תעשיית העור בגארוט, החל מטכנולוגיית טיפול בפסולת וכלה במימון דרך LPDB (הגוף המנהל את הקרנות המתחדשות), כדי שאיכות עור גארוט תשתווה לאיטלקית.
ההתחייבות הגיעה לאחר ביקורו ביום חמישי, 15 בינואר 2026, במרכז ה-MSME Piazza Firenze בגארוט. על פי הדיווחים, המרכז נחשב להעלאת איכות העור המקומי לסטנדרטים בינלאומיים. לגבי פסולת הליבון, הבעיה הוותיקה של התעשייה, הממשלה מתכננת לסייע במימון מכונות לטיפול בפסולת ולעודד קואופרטיבים לשדרג את מכונות הליבון באמצעות כספי LPDB המתחדשים.
את Piazza Firenze מפעילה Koperasi Kulit Artisan Indonesia (הקואופרטיב האינדונזי של בעלי המלאכה בעור). המקום משלב מוצרי עור מגארוט עם אדריכלות בסגנון איטלקי, ויש בו גם מסעדות, סדנאות והכשרה. המעצבת פופי דארסונו, אחת המייסדות, בירכה על התמיכה והדגישה שהשוק המקומי הגדול צריך להיות בראש סדר העדיפויות, אף שהייצוא מאתגר. הקואופרטיב ממשיך להכשיר את בעלי המלאכה של גארוט.
סגנית הנגיד של גארוט, לוטפיאניסה פוטרי קרלינה, אמרה שהמרכז משנה את פני התיירות המקומית ומושך מבקרים, במיוחד מג'קרטה, שמחפשים מוצרים איכותיים. היא גם קראה לארוז את מוצרי העור של גארוט בצורה פרימיום יותר. Piazza Firenze עצמו מלאה לו שנה רק ב-15 בינואר.
מה שאני אוהב בידיעה הזו הוא שהיא לא מתמקדת רק במכירת המוצרים, אלא גם בשרשרת שמאחוריהם: ליבון, פסולת, הכשרת בעלי מלאכה ואריזה. הכתבה לא מזכירה את סכום הכספים או את מספר המכונות, ולכן אני רוצה לראות איך זה יתממש בפועל.
מקור: ANTARA News
המהדורה ה-26 של Fenearte, יריד המלאכה הגדול ביותר באמריקה הלטינית, התקיימה בין 8 ל-19 ביולי 2026 במרכז הכנסים של פרנמבוקו באולינדה, והקדישה את נושא השנה לעור: "אוכפי פרנמבוקו: מלאכה שמשנה". למי שאוהב עבודת עור, נעים לראות את המסורת הזו זוכה לתשומת לב כזו.
לפי העיתון Folha de Pernambuco, צפוי היה שיותר מ-5,000 אומנים, אמני עם ומציגים יתכנסו בכ-700 חללים מסחריים, בהשקעה של 16 מיליון ריאל, הגבוהה ביותר בתולדות היריד. במהדורה הקודמת נוצרה פעילות כלכלית של 163 מיליון ריאל, והגיעו כ-340,000 מבקרים. לראשונה אירח היריד גם קבוצה של עשרה קונים בינלאומיים, בשיתוף ApexBrasil.
ההוקרה לעור מזכירה שמות חשובים במלאכה: זה ונסלאו, הקשור למחזור העור של אקסו; אירינו דו מסטרה מסלגריו, הידוע בזכות ה"בונאו" שהזמר ז'ואאו גומס לובש; ופאפא בלם מפטרולנדיה, חלוצת השימוש הידני בעור טילפיה. הכתבה מציגה גם את קשצ'ואיריניה, מרכז לאומי לייצור אוכפים ורתמות, ואת נוכחותו של העור באופנה העצמאית של פרנמבוקו.
מה שמעניין אותי במיוחד הוא שאוכפים ורתמות נתפסו כמורשת תרבותית ולא רק כמוצר. העור שימש במשך מאות שנים בבגדים, כלים ואביזרים בצפון-מזרח, והיריד מציב את הידע הזה במרכז התוכנית לצד סדנאות, מופעי אופנה ודיונים. למי שעוקב אחר מלאכת העור, זו דוגמה טובה לאופן שבו מסורת אזורית יכולה להתחבר לעיצוב עכשווי ולשווקים חדשים.
מקור: Folha de Pernambuco
חדשה קטנה, אבל כזו ששימחה אותי: במהלך תערוכת Expoacre 2026 במדינת אקרה, מערכת FAEAC/SENAR/האיגודים הכניסה לתוכנית קורס לעבודת עור ב"בית היצרן". ההדרכה התקיימה ביום רביעי, 5 באוגוסט, והתמקדה בהכנת חגורת מולאדיירו, החגורה המסורתית מעור של האזור הכפרי.
את הקורס הנחה המדריך פדרו פרירה, שחלק עם המשתתפים מניסיונו המעשי. לדבריו, המטרה הייתה להרחיב את הידע של התלמידים ולהוסיף משהו לקורות החיים של כל אחד מהם. אחד ממשפטיו מסכם היטב את רוח הפעילות: לחלק מהאנשים עבודת יד היא טיפול, ולאחרים היא עשויה להפוך למקור הכנסה חשוב.
בין המשתתפות הייתה תאיאנה ראולינו, תלמידה בקורס טכנאית חקלאות של SENAR-AC, ששמעה על הסדנה מקבוצת הכיתה שלה ואמרה שהיא רוצה ללמוד עוד ואולי להרוויח הכנסה נוספת מעור. כמו כן הגיעה ג'רלאני ראולינו, בוגרת קורס טכנאית לגידול בעלי חיים, שחיפשה כישורים חדשים, במיוחד הכנת חגורות.
אני אוהב לראות שעבודת עור הופכת לדלת כניסה לכל מי שרוצה ללמוד מלאכה בידיים. חגורה קלה לתיאור, אבל היא מרכזת שלבי יסוד של המלאכה, כמו חיתוך, גימור והרכבה, ולכן היא יצירה ראשונה מצוינת. המסר הוא שקורסים קצרים ונגישים בתערוכות חקלאיות יכולים לעורר עניין בעבודת עור אצל אנשים רבים.
מקור: Portal CNA Brasil
עיטור זהב הוא אחת מטכניקות העור שקשה להפסיק להביט בהן: מחממים את משטח המתכת של כלי פליז קטן, מניחים עלי זהב על העור ולוחצים דוגמה אל פני השטח. פוסט עדכני בבלוג של הספרייה הלאומית לאמנות של V&A עוסק בדיוק במלאכה הזו, דרך הכלים ולא דרך הספרים המוגמרים.
המקטלגת כותבת שעד כה רשמה 171 כלי כריכה, שרובם שייכים לשלושה כורכים: שרה פרידו, צ'ארלס ריקטס וסיביל פאי. 35 מהם היו של פרידו עצמה, והיא חתמה עליהם ותרמה אותם לספרייה בין השנים 1911 ל-1917. כולם שימשו לעיטור זהב, ולכן זו הזדמנות נדירה לראות את החותמות שיצרו את הטביעות שאנו רואים בדרך כלל רק על הכריכות.
הסיפור של פרידו הוא החלק שנשאר איתי. פרידו נולדה בלונדון ב-1853, לימדה אנגלית עד 1888 ואז הפכה לכורכת מקצועית. הכריכות הראשונות שלה זכו בשנת 1891 לביקורת קשה, "מוזרות אבל לא יפות", ובכל זאת היא יצרה אחר כך הרבה יותר מ-300. היא הקפידה על החומרים ובחרה רק בעורות המשובחים ביותר ובנייר מרוח לדפי הזיווג. בסוף המאה ה-19 עיצבה כלים גדולים בהשראת אריחים טורקיים וסוריים מאוסף V&A. אחד מהם מופיע בכריכה שלה משנת 1902 של הרובאיית של עומר חיים, שיצאה לאור על ידי Vale Press.
הפוסט מזכיר גם שמאמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד 1900 היא העסיקה מסיים מיומן בשם לוסיאן ברוקה, מבלי לציין את שמו, דבר נפוץ באותה תקופה. היא כינתה את עצמה האישה הראשונה שבנתה קריירה בכריכה ולימדה אותה.
למי שעובד עם עור, זו תזכורת יפה שחותמת אחת, קצת חום ויד יציבה יכולות לשאת עיצוב שלם. הייתי שמח לראות עוד מהכלים האלה מצולמים לצד הטביעות שהשאירו.
מקור: בלוג V&A
לרגל ימי המורשת האירופיים, סיטה דו קוּאר בסן-ז'וניין, במחוז אוט-ויין שבצרפת, הציעה ב-19 וב-20 בספטמבר 2026 הדגמות של חיתוך ותפירה של כפפות עור. מה ששימח אותי הוא שהמוזיאון לא הסתפק בהצגת כפפות מאחורי זכוכית: אנשי מקצוע עבדו שם בזמן אמת.
ההדגמות נערכו בשני הימים משעה 15:00 עד 18:00, בסדנה משוחזרת שבלב התערוכה הקבועה. המבקרים יכלו להכיר את מקצועות החותך והתופרת, ולעקוב אחר שלבי הייצור של כפפת עור, מחיתוך העור ועד ההרכבה.
הכניסה לסיטה דו קוּאר הייתה חינם באופן חריג בשני הימים, משעה 10:00 עד 18:00, במסגרת ימי המורשת האירופיים. הזדמנות יפה להתקרב למלאכה שבנתה את המוניטין של האזור.
למי שעובד בעור כתחביב, צפייה בכפפאי שמטפל בחיתוך, בכיוון העור ובתפירה היא שיעור של ענווה ממש: כפפה דורשת דיוק שונה לגמרי מזה של ארנק או תיק. האירוע הסתיים, אך המוזיאון פתוח ופרטי הקשר שלו מופיעים באתר citeducuir.fr. מקווה שיהיו עוד מפגשים כאלה.
מקור: OpenAgenda / Ministère de la culture (JEP 2026 Nouvelle-Aquitaine)
