Zaczynałem od bushcraftu kilka lat temu i pamiętam, jak bardzo chciałem zrobić wszystko naraz: nocleg w dziczy, ogień krzesiwem i schronienie bez doświadczenia. Dopiero później zrozumiałem, że największy błąd początkujących to właśnie brak stopniowego podejścia.
Najlepiej zacząć od prostego scenariusza: krótki wypad do lasu bez noclegu albo biwak blisko domu czy samochodu. Pierwszy nocleg lepiej zrobić w kontrolowanych warunkach, a nie od razu na dziko — inaczej zamiast przyjemności zostaje stres.
Na start nie potrzeba dużo sprzętu. U mnie sprawdził się zestaw minimum: nóż o stałej głowni, zapalniczka lub krzesiwo, tarp, paracord, metalowy kubek, czołówka i apteczka. Do tego śpiwór i karimata. Po pierwszym wyjeździe okazało się, że część rzeczy w ogóle nie była potrzebna.
Najbardziej cenię w bushcrafcie spokój i zasadę Leave No Trace — zabieram wszystkie śmieci, nie niszczę drzew i dokładnie gaszę ogień. Dzięki temu takie miejsca zostają dostępne dla kolejnych osób.
זפת אורן הוא אחד מאותם חומרים שסבא-רבא שלנו הכירו, ושרובנו שכחנו. מדריך חדש של Survival Sullivan מראה איך מכינים אותו, וגרם לי להעריך כמה משימות יכולה לבצע גוש שרף עץ.
השימושים שמופיעים בו הם: הפיכת עץ ועור לעמידים למים, איטום סדקים, הדבקת חיצים וכלים פרימיטיביים, ושימוש כמצית עמיד למים או כדלק למשואה שבוערת לאט. הוא גם עורבב בלכות טבעיות והיה בשימוש כתרופה עממית לחתכים ולעקיצות.
מתחילים בשרף מוקשה, שמוצאים כגושים ענבריים על קשרים בעץ, על ענפים שבורים ועל עצים שנפגעו מסופות. הכותב מזהיר לא לפצוע עץ בריא רק כדי שהמיץ יזרום. אחר כך מוסיפים חומר מילוי, לרוב אפר עץ קשה מהמדורה שלכם, אף שנסורת או סיבים יבשים של צמחים גם מתאימים, וחומר קושר כמו שומן בקר או שעוות דבורים לגמישות.
השיטה היא מערך של אמבט מים: כלי גדול עמיד לאש שבתוכו שני פחיות קטנות, ובאחת מהן חורים בתחתית כדי שהשרף המומס יטפטף לשנייה. מלקחיים או מרימי פחיות הכרחיים, כי הכול נעשה לוהט מאוד, והמדריך ממליץ להשתמש בפחיות ישנות ולא בכלי המטבח הטובים.
מה שאהבתי הוא כמה מעט ציוד נדרש לכך. מדורה, כמה פחיות וקצת אפר הופכים שרף שנזרק למשהו ממש שימושי, וזה בדיוק הסוג של טריק שהופך את הבושקראפט למספק.
אם יש סכין שמכירים גם חובבי בושקראפט וגם מי שמטיילים עם הכלב, זו כנראה האופינל. מגזין OUTDOOR מספר את הסיפור של הקלאסיקה הזו מסבואה, וחלק מהנתונים בכתבה הפתיעו אותי.
ב-1890 המציא ז׳וזף אופינל את הסכין המתקפלת שלו בנפחייה המשפחתית באלפים הצרפתיים, והחברה נשארה משפחתית עד היום. כבר ב-1897 הציע שנים-עשר גדלים, מ-N°01 עד N°12. ב-1989 האופינל אף נכנס למילון לארוס. לפי הכתבה, נמכרת בעולם אחת כל שבע שניות.
בתחילה הסכין הורכבה מארבעה חלקים בלבד: להב, טבעת קבועה, ניטה וידית. ב-1955 המציא מרסל אופינל את מערכת ה-Virobloc, שבה טבעת מסתובבת נועלת את הלהב הפתוח במקומו. מאוחר יותר הופיעה גרסה שנועלת את הלהב גם כשהוא מקופל, וכך נשיאתו בתרמיל בטוחה יותר.
כיום מיוצרות בערך 15,000 סכינים ביום, לעומת 650 ב-1987. הלהב עובר טיפול חום דו-שלבי של קשייה ומתיחה, והליטוש הסופי נעשה ביד. 95 אחוז מעץ הידיות מגיע מענף היערנות הצרפתי, בדרך כלל עץ בוק, ולידיות צבעוניות מעץ קרפינוס (Carpinus). המגזין מציג גם את הדגם החדש N°08 Horizon, שנועד להרפתקאות בטבע.
מה שאני אוהב הוא שכלי פשוט כל כך כמעט לא איבד מקסמו אחרי יותר מ-130 שנה.
Utemagasinet פרסם מתכון של Lena Flaten, שף בשטח ב-Flammans Skafferi שבסטורליין, שמכינה מנות על אש גלויה מחומרי גלם שנאספו בטבע. הפעם מדובר בקולבולה עם מחמצת, שמתאימה במיוחד למי שאוהב לבשל בחוץ.
הבסיס הוא מחמצת רותחת ומבעבעת, שמוזנת ונשארת עד שהיא מקבלת מרקם קרוב לבצק ספוג. היא נחה כארבע שעות, ואז מוסיפים מעט מלח ומערבבים בעדינות. הבלילה נשפכת בכף לשמן חם, בעומק של קצת יותר מסנטימטר ובטמפרטורה של כ-160 מעלות, ונוצרות לחמניות בקוטר של שבעה עד תשעה סנטימטרים. הן מטוגנות עד להזהבה, מתהפכות פעם אחת ומתנקזות על נייר או על רשת.
התוספות הן מה שנותן לה את הטעם היערי: תפוח אדמה מבושל מטוגן, נבטי רלרוס (rallarros), קארלסורט (kärleksört), בשר איילים מיובש חתוך דק, אוכמניות אדומות וגבינה קשה מגוררת. המתכון אומר במפורש שאפשר להשתמש גם בדברים אחרים שיש במטבח, כך שמדובר יותר ברעיון מאשר בתבנית נוקשה.
לדעתי זו דוגמה יפה לכך שבישול בחוץ יכול להיות הרבה יותר מנקניקיות ולחם על מקל. את המחמצת אפשר לקחת איתכם או להזין מראש, ומה שצומח סביבכם הופך לחלק מהמנה. עם זאת, טיגון בשמן חם על אש גלויה דורש זהירות, אז שימו לב לטמפרטורה.
אם שואלים פרפרים (preppers) וחובבי בושקראפט מה הציוד האהוב עליהם, הסכין בדרך כלל מנצחת. לכן שווה לקרוא את הרשימה הזו של Survival Sullivan על טעויות נפוצות עם סכינים, גם למי שחושב שהוא יודע הכול.
הטעות הראשונה היא הרס קצה הלהב. שימוש בו כמברג או כדי לפתוח צנצנת הוא נפוץ, והכותב מציין שיש סרטונים שממליצים על כך, אבל הקצה הוא החלק העדין ביותר של הלהב. אחריהן באות השחזה בזווית שגויה ובלחץ מוגזם, והזנחה של ניקוי ושימון. אחרי השטיפה יש לייבש את הלהב ולמרוח אותו בשמן זית, שמן מינרלי או שמן צמחי, תוך מניעת הגעת השמן לידית.
שימוש יתר הוא מלכודת נוספת. סכין טובה יכולה לעמוד בהרבה, אבל סכין קהה מובילה לפציעות. לכן הגיוני להחזיק סכין גיבוי זולה לעבודות גסות, כמו חפירת שורשים, וסכין מתקפלת לעבודות עדינות, כמו קילוף פירות. תזכורות הבטיחות בסיסיות אך נכונות: לא לרוץ עם סכין, לחתוך על משטח יציב ולא כשהחפץ מוחזק ביד, ולעולם לא לנסות לתפוס להב שנופל.
גם האחסון חשוב. יש לשמור את הסכין בנדן מתאים, הרחק מלחות, ולהימנע מנדנים מעור לאחסון ארוך טווח, כי עור סופג מים. המאמר מסתיים בהמלצה על סט סכינים, מסכין מתקפלת לשימוש יומיומי ועד סכיני בושקראפט למקום מסתור, יחד עם אבן שחזה או מחדד כדי לשמור עליהן חדות.
אין כאן שום דבר מהפכני, אבל מצאתי את זה כרשימת בדיקה שימושית, וזיהיתי כמה הרגלים שכדאי לי להיפטר מהם.
Utemagasinet טוענת שיום לחמניות הקינמון הכי כדאי לחגוג בחוץ, ואני מסכים. סוזן יונסון מציגה מתכון פשוט ללחמניות שנאפות על פלטה מעל האש, ומתאים גם לקור וגם לשמש של האביב. המתכון מניב חמש לחמניות.
צריך חבילה של בצק מתוק מוכן עם מילוי תפוחים ממדף הקירור (או בצק משלכם), דציליטר קוקוס מגורד וחמאה למריחת הפלטה. מועכים את הבצק, מורחים את המילוי ומפזרים מעליו קוקוס. מגלגלים וחותכים פרוסות דקות. אופים את הפרוסות על פלטה משומנת מעט עד שהן מבושלות מבפנים. לוחצים על הלחמניות כדי שישטחו ויספיקו להתבשל, והופכים אותן כמה פעמים במהלך האפייה.
הטיפים על האש מעשיים. אפו קודם לחמנייה אחת לניסיון כדי לבדוק שהחום מתאים. ואם רוצים לחסוך זמן, אפו את הלחמניות בבית בתנור, שימו אותן בתרמיל, ואז הכניסו לשיפודים וחממו מעל האש.
בשבילי, חיי הטבע ואומנות האש קשורים לא פחות להנאה מאשר לטכניקה. ללמוד להרגיש את חום הפלטה זה תרגיל קטן בקריאת האש.
בפרק האחרון של הפודקאסט OUTDOOR פוגשת ההולכת למרחקים ארוכים כריסטין טירמר את מרקוס קלק, ה״פלאוטכנאי״ היחיד בגרמניה. זו מקצוע שהוא המציא לעצמו. הוא עוסק בארכיאולוגיה ניסויית וחי את תקופת האבן האירופית, כלומר את התקופה שבין 40,000 ל-5,000 שנה לפני הספירה, באופן המציאותי ביותר שאפשר.
הניגוד לא יכול להיות גדול יותר. מצד אחד כריסטין, שמייעלת את הציוד שלה בגיליונות אקסל ומסורה את ידית מברשת השיניים שלה. מצד שני מרקוס, שחוצה את החורף הקשה ביותר בשוודיה עם תיק גב מעץ לפי הדגם של אוצי, נעלי פרווה וכלי עצם, בלי אוהל, ישן רק על עורות של איילי צפון.
שניהם מחליפים תקלות וטריקים לחיי היומיום. מרקוס מספר איך הוא פותר את בעיית ״הרגליים שמריחות כמו גבינה״ במגפי עור, למה גיד של חיה טוב לא רק כחוט תפירה אלא גם כחוט דנטלי, ולמה הוא מוכר את המוקסינים שלו, שמסריחים מאוד, לאולפני קולנוע דוברי אנגלית כאביזרים. כריסטין עונה בסיפורים מאמריקה.
מה שאני אוהב בשיחות כאלה הוא שהן מראות מאיפה באמת מגיע הבושקראפט: הרבה טכניקות שאנחנו מתרגלים היום כתחביב היו פעם פשוט חיי היומיום. מי שרוצה לקרוא עוד ימצא במאמר הסבר קצר על מהי פלאוטכניקה, וקישור לפרויקטים של מרקוס קלק ב-palaeotechnik.eu.
תמיד הנחתי שקליפת עץ נלעסת רק בסיפורי הישרדות נואשים. המדריך הזה של Survival Sullivan שינה את דעתי: השכבות הפנימיות של עצים מסוימים, ובייחוד הליבנה, הפכו לקמח במשך דורות, והתהליך פשוט יותר ממה שציפיתי.
לא הקליפה החיצונית הדקה כנייר, שטובה מאוד להדלקה, היא מה שצריך. אלא הקמביום והפלואם הרך והדק שמתחתיו. מקלפים את השכבה החיצונית, ואז משתמשים בסכין משיכה או במגרד כדי להפריד את הקליפה הפנימית מהעץ, תוך זהירות לא לחפור לתוך העץ עצמו. המאמר מציין שעמי סקנדינביה ושבטי הילידים של צפון אמריקה אפו בזה לחם, עוגות וקרקרים.
העיבוד הוא עבודת מטבח פשוטה. מייבשים את הרצועות היטב בתנור או במייבש, מפררים במעבד מזון, ואז מסיימים עם מערוך בשקית עם רוכסן, או במכתש להשגת תוצאה דקה יותר. הכותב אומר שהקמח מוסיף למאפים מרקם אדמתי וצפוף וטעם מתוק עדין.
מה שהעריכתי ביותר הוא האזהרה לגבי הקצירה. הקליפה לא צומחת מחדש מהר כמו שאנשים חושבים, ופצע מזמין מחלות ומזיקים. העצה היא לקחת קליפה מעצים שעומדים להיכרת, שכבר נפלו או הופלו ברוח, ומעץ עומד רק כמה רצועות אנכיות, לעולם לא טבעת סביב הגזע, כי זה הורג את העץ.
למי שאוהב את הרעיון של בושקראפט, כלומר להשתמש במה שהיער נותן, זו תזכורת טובה שהמיומנות והאתיקה צריכות ללכת יחד. את הניסוי אשאיר לליבנה שנפלה.
חיפשתי אוהל קטן לטיולים ביער, ובסופו של דבר בחרתי בדגם של MFH Schwarzenberg. הביקורות היו מעורבות, אבל הוא נראה כמו משהו שיכול להתאים לצרכים שלי, אז לקחתי סיכון. אחרי כמה טיולים קצרים וארוכים, אני יכול לתת עליו חוות דעת הוגנת.
היתרון הגדול ביותר הוא הגודל: כאשר מקופל, הוא מגיע למידות של 60x9x9 ס"מ ומשקל של 1300 גרם, כך שקל מאוד להכניס אותו לתיק הציוד. כאשר פרוש, הוא אמור להיות באורך של 210 ס"מ, אבל הקירות הקדמיים והאחוריים משופעים, כך שכל מי שגובהו מעל כ-185 ס"מ עלול להתקל בהם. מצד שני, קשה לראות אוהל כזה ביער, והוא יכול להתאים כמעט לכל מקום.
הריצוף עשוי מחומר גס יחסית, וגבעולים קשיחים עלולים לקרוע אותו. לכן, אני ממליץ להשתמש ביריעת פלסטיק קטנה כריצוף נוסף, ולהקים את האוהל עוד לפני הערב. הקמת האוהל פשוטה: יש שני מוטות ושלושה חבלים למתיחה. עם זאת, הכניסה לאוהל מעט מסובכת, והחדירה של המוטות עם אצבעות קרות דורשת סבלנות. הפגם המשמעותי ביותר באיכות הוא חבל גומי במבנה, הקשור בצורה שבה אחד מהחיבורים לא מתחבר כראוי.
בתוך האוהל יש מקום לאדם בגובה של עד 180 ס"מ, וגם לבגדים, אבל תיק גב כבר לא יכנס, ואין חדר נוסף. לכן, יש לתכנן מראש כיצד לאחסן את התיק והנעליים בלילה. כאשר הכניסה סגורה, החלון הרשת ברגליים לא מספק הגנה רבה, וניתן להתעורר עם כאב ראש. כמו כן, בבוקר, מצטברת לחות על הקירות, תופעה נפוצה באוהלים בעלי שכבה אחת. יתרון גדול הוא הכיסוי, שאליו האוהל נכנס בקלות, ללא צורך בחיבורים מיוחדים.
האם זה שווה את זה? אם אתם מודעים למידות ולמאפיינים של אוהלים בעלי שכבה אחת, אז למה לא. יש לו חסרונות, אבל גם יתרונות ברורים - זו בחירה עבור משתמש מודע. הוא מתאים לכמה ימים ביערות הפולניים, ובפעם הבאה אולי אנסה אוהל סגור (bivy). נתראה ביער!
אם הייתי צריך להציג חומר טבעי אחד להצתת אש, כנראה שהייתי בוחר בפאטווד, ופול קירטלי מסביר את זה היטב. פאטווד הוא עץ ליבה ספוג שרף של עצי מחט מסוימים, בעיקר אורנים. הוא נוצר במקומות שבהם השרף מצטבר, כמו בגדמים ישנים, בשורשים ובנקודות שבהן ענפים מתפצלים, ולעיתים קרובות לאחר שהעץ מת או נפגע. הוא צפוף, בגוון שבין כתום זהוב לחום אדמדם, דביק כשהוא טרי, ובעל ריח חזק של אורן.
למה זה עובד? השרף בוער חם וזמן רב ודוחה מים, ולכן הפאטווד נדלק גם כשחומרי הצתה אחרים רטובים. הוא עמיד בפני ריקבון ונשמר היטב. כל סוגי האורנים יכולים לייצר אותו; הוא מזכיר את אורן הזרוע הארוכה בדרום-מזרח ארצות הברית, את אורן מונטסומה במקסיקו ואת אורן הסקוטי ברחבי אירואסיה.
כדי למצוא אותו, בדקו את בסיס הגדמים, נקודות ההתפצלות של ענפים עבים וענפים תחתונים מתים. עץ כהה ועשיר יותר ליד הקשרים הוא סימן טוב; פיסה שנגרדה טרי צריכה לדיף ריח חזק של אורן ולהרגיש שמנונית. כדי להגיע לליבה, הכו בגרזן בגדם בלוי או פלחו ענפים מתים.
להצתה, גרדו מקל בזווית ישרה כדי לקבל אבק שתופס את ניצוץ אבן הצור, חתכו פרוסות דקות, או הכינו מקל נוצה (feather stick) מפאטווד, שלדבריו בוער חם וארוך יותר ממקל נוצה מעץ רך בגודל דומה.
אספו רק מעצים מתים או מענפים שנפלו, לעולם לא מעץ חי. הוא מדגיש גם שהפאטווד הוא גיבוי ולא תחליף ללימוד הטכניקות הנכונות להצתת אש.
הפרופיל האחרון של פול קירטלי על עצים עוסק באורן הסקוטי, מין פראי ומרהיב שנפוץ ברחבי אוראסיה. זהו עץ טוב להתחיל איתו.
כדי לזהות אותו, חפשו גזע גבוה וישר ללא ענפים בתחתיתו, וכתר פתוח. המחטים צומחות בזוגות, כחלחלות-ירוקות ומסתלסלות, באורך של כ-5 עד 7 ס״מ, ומריחות מתוק מזרז כשמועכים אותן. הקליפה הצעירה כתומה-ורודה ודקה כנייר; בעצים ותיקים החלק התחתון של הגזע אפור-חום ומחורץ, בעוד שהחלק העליון והענפים נשארים כתום-חום ומתקלפים, וזה הרמז הטוב ביותר מרחוק. החרוטים באורך 5 עד 8 ס״מ ובצורת חרוט מעוגל. בין הדומים לו: האורן השחור (קליפה כהה יותר, מחטים ארוכות יותר), אורן לודג'פול (קשקשי חרוט עם קוצים) ואורן אדום (מחטים של 12 עד 18 ס״מ).
לבושקראפט, העץ עשיר בשרף, בוער מהר עם להבה בהירה. פיסות ישרות וחסרות קשרים מצוינות לגרדי נוצה ולהצתה, וחלקים עשירים בשרף הם חומר הצתה מעולה. צרורות מחטים יבשות שעדיין תלויים על ענפונים יכולים להרתיח תה מהיר. השורשים שימושיים כחומר לקשירה, מחטים שהושרו במים נותנות תה עשיר בוויטמין C, והקליפה הפנימית נאכלה היסטורית על ידי הסאמי, יובשה ונטחנה לקמח. קידוח בקשת עובד רק אם העץ יבש לגמרי ולא שרירי מדי.
הכותב אינו מספק מינונים או הנחיות בטיחות לשימושים הנאכלים, לכן בררו זאת בעצמכם לפני הניסיון. אהבתי את התזכורת לבדוק כמה מאפיינים זה מול זה, שכן עששית עלולה להסתיר את צבע הקליפה.
סכין טובה היא חלק מהציוד הבסיסי של כמעט כל חובב בושקראפט, אבל בגרמניה הנושא המשפטי מסובך יותר משרבים חושבים. מגזין OUTDOOR סיכם את הכללים החשובים ביותר של סעיף 42a לחוק הנשק (WaffG) להליכה ולקמפינג.
אסור לשאת בציבור סכינים חד-ידיות, שאפשר לפתוח ולנעול את הלהב שלהן ביד אחת, וכן סכינים בעלות להב קבוע שאורכו עולה על 12 סנטימטרים. לכן סכין שטח בעלת להב קבוע עד 12 ס״מ מותרת בדרך כלל. מאצ׳טות גדולות, סכיני בואי או ״סכיני ראמבו״ בדרך כלל ארוכות מזה. אם סכין מיועדת במפורש ללחימה, היא עשויה להיחשב כלי דקירה וחיתוך ללא קשר לאורכה.
״נשיאה״ פירושה להחזיק את הסכין בהישג יד מחוץ לבית או לשטח פרטי מגודר, בין אם היא על החגורה ובין אם בתרמיל. הובלה סתמית היא דבר אחר: אם הסכין נמצאת במיכל סגור ואינה נגישה מיד, בדרך כלל לא מדובר בנשיאה. כיס חיצוני אינו מספיק; צריך להיות מטען סגור עם מנעול בטוח.
החוק מתיר גם נשיאה במקרה של ״אינטרס מוצדק״, למשל לצורך עבודה, מסורת, ספורט או מטרה מוכרת אחרת. מכיוון שהמושג אינו מוגדר במדויק, נשארים הרבה מקרים באזור אפור. עצת המגזין: להפריד בין הנסיעה למקום השימוש לבין השימוש עצמו, ולתכנן את ההובלה בזהירות.
לדעתי הערות כאלה חשובות, כי הן מונעות צרות מיותרות. מי שיוצא ליער עם סכין צריך להכיר את הכללים לפני שהוא יוצא לדרך.
