גידול נמלים

Ik houd al een tijdje mieren en het blijft me verbazen hoe boeiend zo'n kleine kolonie is. Het mooie is dat je het natuurlijke gedrag van dichtbij ziet: de koningin, de werksters en de taakverdeling in een compleet mini-ecosysteem. En eerlijk gezegd valt het opstarten heel erg mee als je een paar basisdingen goed doet.

Wat je nodig hebt is simpel: een formicarium (het nest), voeding met suikers én eiwitten, een constante waterbron, en de juiste temperatuur en luchtvochtigheid. Voor beginners raad ik sterke, makkelijke soorten aan zoals de zwarte wegmier (Lasius niger), de zaadetende Messor barbarus of de grotere Camponotus nicobarensis.

De grootste fouten die ik zelf (en anderen) maakte: te veel voeren zodat het gaat schimmelen, te weinig vocht in de setup, en de kolonie te vaak storen. Mieren houden van rust — observeer kort per dag, maar laat het nest zoveel mogelijk met rust en zet het niet in direct zonlicht of bij trillingen.

Mijn tip is om dagelijks even kort te kijken, de buitenwereld met een pincet schoon te houden en alleen goed voer te gebruiken om mijten en schimmel te voorkomen. Noteer temperatuur en gedrag, dan leer je je kolonie echt kennen.

Het is meer dan een hobby: het is een venster naar de natuur. Eén koningin kan uitgroeien tot duizenden werksters, en dat proces volgen is ontzettend leerzaam en ontspannend.

Bron: Quality Ants

כשאנחנו בונים פורמיקריום אנחנו בדרך כלל חושבים על תאים, מנהרות ולחות. לא ידעתי שבעלי חיים משתמשים באופן פעיל בארכיטקטורת הקן כדי להגן על עצמם מפני מחלות. מחקר מאוניברסיטת בריסטול מראה בדיוק את זה.

הצוות בראשות לוק לקי אפשר לשתי מושבות, שמנה כל אחת 180 עובדות, לחפור במיכל מלא באדמה. לאחר 24 שעות נוספו לכל מושבה עוד 20 נמלים. באחת הקבוצות, הנמלים שנוספו נשאו נבגי פטריות מדבקים והיוו סיכון להדבקה. לאחר מכן הנמלים המשיכו לחפור שישה ימים, וסריקות מיקרו-CT סדירות הפכו את המבנים התת-קרקעיים לגלויים.

המושבה המאוימת חפרה מהר יותר ובעוצמה רבה יותר מקבוצת הביקורת. הקן שלה נעשה מורכב יותר, פחות מחובר ישירות, והכניסות הורחקו זו מזו. תאי האחסון ותאי הגידול היו מבודדים יותר והיו להם פחות קשרים לתאים אחרים. החוקרים משערים שכך הנמלים מצמצמות מגע ומגנות על צאצאיהן הרגישים.

סימולציות במודלים תלת-ממדיים של הקנים אישרו שהעיצוב הזה אכן מפחית את סיכון ההדבקה. האפקט היה חזק עוד יותר כשמביאים בחשבון שנמלים נגועות ממילא נוטות להתרחק משאר המושבה.

לדברי לקי, חדש שבעל חיים שאינו אדם משנה את סביבתו כדי להפחית את התפשטות המחלה. הצוות רואה בכך השראה לתכנון ערים ולעיצוב מרחבים חברתיים. בעיניי, זה בעיקר מראה כמה התנהגות מסתתרת בקן שאנחנו רואים רק בהצצה בפורמיקריום. המחקר פורסם ב-2025 ב-Science.

מקור: scinexx

אם צפיתם פעם במושבה שגדלה מלכה אחת וקומץ פועלות למאות נמלים, אולי תהיתם כמה כל פועלה עולה למושבה. מחקר ב-Science Advances נותן מספר לחלק אחד מהעלות הזו: הקוטיקולה, שכבת המגן החיצונית של הגוף.

Arthur Matte, סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' שהחל את העבודה במכון אוקינאווה למדע וטכנולוגיה, ו-Evan Economo, כיום באוניברסיטת מרילנד, מדדו קוטיקולה ונפח גוף ביותר מ-500 מיני נמלים, באמצעות קבוצה גדולה של סריקות תלת-ממדיות בקרני רנטגן. גודל המושבות במאגר הנתונים נע בין עשרות פרטים למיליונים.

הקוטיקולה יקרה מבחינה תזונתית, משום שהיא דורשת חנקן ומינרלים. בין המינים, ההשקעה בקוטיקולה נעה בין כ-6 ל-35 אחוזים מנפח הגוף. מינים שהשקיעו פחות בקוטיקולה נטו להיות בעלי מושבות גדולות יותר, והשקעה נמוכה נקשרה גם לשיעורי התמיינות גבוהים יותר, מדד גס להצלחה אבולוציונית.

הפרשנות של המחברים היא שהגנה קולקטיבית, בקרת מחלות, איסוף מזון וחלוקת עבודה צמצמו את הצורך בשריון כבד לכל פרט. זה אולי יצר לולאת משוב שבה קוטיקולה דקה הפכה מושבות גדולות לאפשריות. הם מציעים גם שצורך נמוך יותר בחנקן אולי סייע לנמלים להתיישב בבתי גידול דלי מזון, אך עדיין לא ידוע מדוע זה מוביל להתמיינות מינים.

אני אוהב שהמחקר רואה בפועלות זולות וניתנות להחלפה חוזק של המושבה. יתכן שהטרמיטים הלכו בדרך דומה, אך המחברים מציינים שזה עדיין לא נבדק.

מקור: Phys.org (University of Maryland)

במושבה צפופה המחלה היא סיכון ממשי, ולנמלים יש יותר מדרך אחת להתמודד איתה. מחקר ב-Nature Communications מתאר את אחד המקרים המוזרים ביותר שנתקלתי בהם: גולמים חולים שמאותתים על מותם שלהם.

העבודה עוסקת בנמלה השחורה הקטנה של הגינה, Lasius neglectus, ונערכה במכון למדע וטכנולוגיה באוסטריה. בסיקור מוזכרת כמחברת הראשית Erika Dawson, ובפרסום מופיעה גם Sylvia Cremer. שם המאמר הוא Altruistic disease signalling in ant colonies.

גולמי פועלות חולים פולטים חומר כימי שגורם לפועלות בוגרות להשמיד אותם. הפועלות מסירות את הגולם, נושכות חורים בגולם ומזריקות רעל שפועל כחומר חיטוי והורג גם את הפתוגן וגם את הגולם. בניסויים, החוקרים חילצו את הריח מגולמים חולים ומרחו אותו על צאצאים בריאים, והפועלות השמידו בכל זאת את הגולמים הבריאים. בדיקה נוספת הראתה שגולמים חולים פולטים את הריח רק כשפועלות נמצאות בסביבה.

גולמי מלכות נגועות אינם שולחים את האות. החוקרים משערים שהסיבה לכך היא שלמלכות מערכת חיסון חזקה יותר, והן יכולות להילחם בזיהום.

זו אסטרטגיה קודרת, אבל היא הגיונית כשהמושבה, ולא הפרט, היא מה שחשוב. לדעתי זו דוגמה טובה לכך שטיפול בצאצאים בקן נמלים מסובך הרבה יותר מסתם האכלה וחימום של הזחלים.

מקור: Phys.org (AFP)

מי שמגדל נמלים מכיר את התבנית הבסיסית: מלכה אחת, עובדות רבות, וכמה זכרים בעונת ההמראה. לכן הדיווח מיפן הפתיע אותי. הוא מתאר מין ששובר את התבנית הזאת לגמרי.

מדובר ב-Temnothorax kinomurai. במין נדיר זה מתפתחות רק מלכות. אין זכרים ואין עובדות. מלכות צעירות חודרות לקינים של המין הקרוב Temnothorax makora, הורגות בעוקצן את המלכה התושבת ואת חלק מהעובדות, ואז גורמות לעובדות ששרדו לגדל את צאצאיהן.

כבר היה ידוע שהמין חי כטפיל. מה שלא היה ברור הוא אם הצאצאים באמת מורכבים רק ממלכות. קיקו האמגוצ'י ממרכז המחקר בקנסאי וצוותה אספו שש מושבות, כולל ביצים וזחלים, וגידלו אותן במעבדה. כשכל הצעירים הבשילו, הם קבעו את הקסטה ואת המין, והתוצאה הייתה ברורה: נולדו רק מלכות.

זה אפשרי בזכות פרתנוגנזה, כלומר המלכות מתפתחות מביצים שלא הופרו. זכרים פשוט אינם נחוצים. לפי החוקרים, השילוב של טפילות ללא עובדות משלו ורבייה פרתנוגנטית הוא ייחודי עד כה בקרב נמלים. לטפילים אחרים חסרות עובדות או זכרים, אבל מעולם לא שניהם.

המחבר הבכיר יורגן היינצה מאוניברסיטת רגנסבורג מכנה את האסטרטגיה בלתי צפויה אך הגיונית מבחינה אבולוציונית: המין משקיע את כל משאביו במלכות צעירות חדשות. לדעתי, ממצא כזה ממקם את הדימוי של המושבה „הטיפוסית“ בפרספקטיבה, והדימוי הזה הוא גם הבסיס לתחביב שלנו. המחקר פורסם ב-2026 ב-Current Biology.

מקור: scinexx

כמעט לא קורה שידיעה על נמלים גורמת לי לקרוא את הכותרת פעמיים, אבל הידיעה הזו הצליחה: מלכות של מין אחד יכולות להוליד זכרים של מין אחר לגמרי. המחקר פורסם ב-Nature, בהובלתו של Jonathan Romiguier מאוניברסיטת מונפלייה.

הגיבורה היא Messor ibericus, נמלת קוצרת מדרום אירופה. החוקרים חפרו יותר מ-50 קינים וזיהו 132 זכרים ב-26 מושבות. חלקם היו שעירים כמו M. ibericus, וחלקם חלקים כמו Messor structor. בדיקות גנטיות הראו שלכולם הייתה אותה אם: מלכה של M. ibericus.

המנגנון מדהים. המלכה שומרת זרע של M. structor בשק הזרע שלה, ומשתמשת בו לשכפול זכרים מאותו מין: היא מסירה את החומר הגנטי של הביצית עצמה, כך שרק ה-DNA של הזרע מתבטא. החוקרים מכנים זאת קסנופריות. הזכרים המשוכפלים יורשים גם את ה-DNA המיטוכונדריאלי של אמם.

למה זה קורה? כי הפועלות מתפתחות רק מהשילוב הגנטי של שני המינים. אילו המלכה הייתה מזדווגת רק עם זכרים מהמין שלה, בנותיה היו מלכות בלי פועלות שיטפלו במושבה. לדברי Romiguier, שני המינים כבר אינם יכולים לחיות בנפרד, והם נפרדו לפני יותר מחמישה מיליון שנה.

האסטרטגיה מאפשרת למושבות להתרחב לאזורים שבהם M. structor אינה חיה, כמו סיציליה. אבל ללא רקומבינציה גנטית, הזכרים המשוכפלים צוברים מוטציות מזיקות, מה שעלול בטווח הארוך להביא לקריסת המערכת כולה. תזכורת נאה לכך שהביולוגיה של המלכות והמושבות מוזרה הרבה יותר ממה שמדריכי המבוא מספרים.

מקור: Muy Interesante

נוטים לחשוב שנמלים או משתפות פעולה בתוך הקן או נלחמות בשכנותיהן. מחקר חדש מראה אפשרות שלישית: ניקוי בין-מיני, שעד כה תואר רק אצל דגי ניקיון ימיים. זו הפעם הראשונה שתופעה כזו נצפתה ביבשה.

החוקר בתחום החרקים Mark Moffett, מהמוזיאון הלאומי להיסטוריה טבעית בארצות הברית, עבד בתחנת מחקר במדבר של אריזונה. הוא ראה נמלי קוצרות גדולות, Pogonomyrmex barbatus, מתקרבות לקנים של נמלים קטנות מהסוג Dorymyrmex, מאמצות תנוחה מיוחדת ונותנות להן לנקות את הלסתות הפתוחות שלהן. התוצאות פורסמו בכתב העת Ecology and Evolution.

המספרים מרשימים. המצלמה תיעדה למעלה מ-90 מפגשי ניקוי בתוך כמה ימים, שנמשכו בין 15 שניות לחמש דקות, ובכל פעם טיפסו על נמלת קוצרת אחת עד חמש נמלים קטנות. בניסוי ביקורת הציבו החוקרים נמלת קוצרת מתה וקפואה: הנמלים בדקו אותה אך לא ניקו אותה, ולכן אפשר לשלול את ההנחה שהן אוכלות גופות.

מה כל צד מרוויח עדיין לא ברור. אולי הנמלים הקטנות מלקקות מהקוצרות שומנים מזינים, והקוצרות מקבלות הגנה אנטי-חיידקית, שכן חלק מהמינים של Dorymyrmex מפרישים חומרים אנטי-פטרייתיים. יש גם השערה שהנמלים הקטנות מעבירות לשכנות התוקפניות פרומונים מרגיעים, וזה מאפשר להן לחיות בבטחה לצידן.

למי שמגדל נמלים, זו תזכורת טובה לכמה מעט אנחנו יודעים על החיים היומיומיים של החרקים האלה. מה שאהבתי אישית יותר מכול הוא שהמסקנה מבוססת על תצפיות פשוטות ובקרה זהירה.

מקור: Naked Science

סיפור אחד על נמלים נתקע לי בראש במיוחד. ב-2013 נכנס צוות מהאקדמיה הפולנית למדעים למחסן נשק גרעיני סובייטי לשעבר בטמפלבו שבפולין. החוקרים הגיעו לספור עטלפים, אבל במקום זאת מצאו מושבה של נמלים.

שם חיו כמעט מיליון עובדות של נמלת היער (Formica polyctena), בין כמה מיליוני גופות. לא הייתה שם מלכה, לא זכרים, לא ביצים ולא זחלים. הקן שמעל המקלט נבנה על פיר אוורור אנכי. הוא התחלחל ונשחק, והפך לדלת מלכודת שהעובדות נפלו דרכה ולא הצליחו לחזור למעלה.

הטמפרטורה מעולם לא עלתה מעל 10 מעלות צלזיוס, ומבחוץ לא הגיע שום מזון. סימני לסתות על הבטן מראים שהעובדות ניזונו מחברותיהן המתות, וצעירות חדשות שנפלו פנימה מדי שנה שמרו על האוכלוסייה.

ב-2016 התקינו החוקרים מעבר עץ. תוך כמה חודשים כמעט כל הנמלים שנלכדו טיפסו חזרה והצטרפו למושבה המקורית, בלי שום תוקפנות.

למי שמגדל נמלים זו תזכורת מרתקת: מושבה ללא מלכה יכולה לשרוד שנים אם היא מקבלת אספקה קבועה מבחוץ. המקרה הזה נראה לי גם קודר וגם מאוד מלמד.

מקור: Sciencepost

נמלים מפתיעות אותנו לא פעם, אבל החדשה הזו עוסקת בכימיה ולא בהתנהגות. Sericomyrmex amabilis, קרובה של נמלי העלים מדרום ומרכז אמריקה, מוציאה חלק מהפחמן הדו-חמצני מהקן דרך האוורור, ומהופכת חלק אחר לשכבה מינרלית על השלד החיצוני שלה.

דבר דומה נצפה כבר בעבר. בשנת 2020 תיארו Cameron Currie מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ועמיתיו שריון ביו-מינרלי אצל Acromyrmex echinatior, וקשרו אותו לחיידקים מהסוג Pseudonocardia. העבודה החדשה מדווחת שעדיין לא נמצאו חיידקים סימביוטיים אצל Sericomyrmex amabilis. אם זה ייאושר, המין הזה יהיה בעל החיים הראשון הידוע שהופך גז למינרל ללא עזרת חיידקים.

החוקרים השתמשו במעקב אחר איזוטופים יציבים של פחמן, בספקטרומטריית מסה של יונים משניים בקנה מידה ננומטרי ובתהודה מגנטית גרעינית במצב מוצק של פחמן-13. הם גילו שהשכבה מכילה דולומיט, מינרל שקשה לייצר במעבדה. סינתזה של דולומיט מסודר בדרך כלל דורשת לחצים וטמפרטורות של מאות מעלות, ובטבע הוא נוצר לאורך אלפי עד מיליוני שנים.

הנמלים, לעומת זאת, יוצרות דולומיט מסודר חלקית במהירות ובטמפרטורות נמוכות. המנגנון עדיין אינו ידוע. הביו-מינרליזציה הזו פותרת שתי בעיות בבת אחת: היא מחזקת את השריון ומסלקת את עודף ה-CO₂ מהקן.

חשוב לציין הסתייגות: העבודה פורסמה בשרת הטיוטות bioRxiv ועדיין לא עברה ביקורת עמיתים, ולכן התוצאות ראשוניות. זה הופך את המעקב אחרי ההמשך למעניין עוד יותר.

מקור: Naked Science

כשמתחילים בגידול נמלים, הדבר הראשון שלומדים הוא כמה המלכה חשובה: בלעדיה אין למושבה עתיד. לכן משכה את תשומת לבי מחקר יפני המתאר כיצד מלכה טפילית גורמת לפועלות להרוג את אמן.

המחקר, של המכון למדעים ביולוגיים באוניברסיטת קיושו, מתעד לראשונה כיצד שני מינים טפיליים, Lasius orientalis ו-Lasius umbratus, משתלטים על מושבה של מישהו אחר. העבודה, של Takasuka ועמיתיו, פורסמה ב-Current Biology ב-2025.

התהליך כולל כמה שלבים. ראשית, המלכה הטפילית נכנסת למושבה של מין קרוב, כמו Lasius flavus או Lasius japonicus, ומסתווה בין הפועלות. לאחר מכן היא מתקרבת למלכה המקומית ומרססת עליה נוזל מהבטן, כנראה חומצה פורמית, אם כי זה עדיין לא אושר כימית. הנוזל אינו הורג אותה מיד, אבל הוא משנה את ריחה.

וכאן טמון המפתח: בחברות האלה הריח מזהה כל חבר. הפועלות מפסיקות לזהות את המלכה שלהן, מתייחסות אליה כאל פולשת והורגות אותה. לאחר מכן הן מקבלות את הטפילה ללא התנגדות ומגדלות את צאצאיה כאילו היו שלהן.

הסיפור החל בחובב טבע, Taku Shimada, שצילם את החדירה ואת רצח האם אצל Lasius orientalis. החוקר בתחום החרקים Keizo Takasuka ראה בסרטון הזדמנות, ותכנן יחד איתו ניסוי מבוקר שאישר את התופעה. לפי המאמר, הטקטיקה התפתחה באופן עצמאי לפחות בשני מינים, ולכן ייתכן שמניפולציה זו של אותות כימיים נפוצה יותר ממה שחשבנו.

מקור: Muy Interesante

מושבות נמלים פועלות על ריח. חברות הקן מזהות זו את זו לפי חתימה כימית, וכל מה שמריח לא נכון מטופל כפולש. מחקר חדש ממכון מקס פלנק לאקולוגיה כימית בודק מה קורה כשזיהום אוויר משנה את הריח הזה.

החוקרים, בראשות נאן-ג'י ג'יאנג וביל הנסון יחד עם מרקוס קנאדן, חשפו שש מיני נמלים לריכוז של 100 חלקים למיליארד אוזון במשך 20 דקות, רמה שנמדדת לעיתים קרובות בקיץ באזורים מושפעים, ואז החזירו את הנמלים למושבותיהן. חמישה מתוך שישה מינים תקפו או איימו על חברות הקן שנחשפו לאוזון. היוצא מן הכלל היה נמלת השודדים המשוכפלת Ooceraea biroi, שלא הפגינה תוקפנות, אולי משום שהיא מתרבה בשכפול ואין לה מלכה.

המנגנון אלגנטי. נמלים נושאות כמויות זעירות של אלקנים בריח המושבה, והאוזון שובר את הקשרים הכפולים פחמן-פחמן במולקולות האלה. אלקנים, שמהווים את רוב החתימה, אינם מושפעים. כרומטוגרפיית גז על נמלים בודדות אישרה את השינוי באלקנים.

היו גם השפעות לטווח ארוך. במושבות O. biroi שזוהמו באוזון, הבוגרים נשארו רחוק יותר מהזחלים, ורבים מהזחלים מתו. מאחר שהאוזון נשלל במידה רבה כגורם ישיר, המחברים חושדים שהתקשורת הכימית בין בוגרים לזחלים הופרעה.

מה שאני לוקח מכאן הוא עד כמה הצד הבלתי נראה של חיי המושבה שביר. המאמר, שפורסם ב-PNAS ב-2026, מציע שגם חרקים חברתיים אחרים, כמו דבורים, עשויים להיפגע. הוא גם תזכורת שקטה למי שמגדל מושבה בבית לחשוב על איכות האוויר סביב הקן.

מקור: Phys.org (Max Planck Society)