אופנת וינטג׳

Adoro rovistare tra i capi vintage degli anni '80 e '90 e di recente ho trovato una guida che mi ha dato un sacco di spunti su come abbinarli senza sembrare in costume.

La combinazione che uso più spesso è il giubbotto oversize con i jeans a vita alta: spalle strutturate e linee decise, ma con una t-shirt semplice sotto per alleggerire. Per un look più sportivo, la tuta anni '90 con le sneaker bianche funziona sempre, soprattutto in colori accesi come il fucsia o il turchese.

Un altro abbinamento che non fallisce è la camicia di flanella a quadri con i pantaloni a zampa: grunge puro, perfetto per un'uscita informale. Per una versione più elegante, invece, uso un blazer colorato anni '80 con pantaloni slim e un paio di décolleté.

Il segreto è giocare con accessori vistosi — occhiali oversize, orecchini grandi, una borsa a tracolla — senza esagerare. La cosa bella del vintage è che ogni capo racconta una storia, e mescolare epoche diverse rende il look davvero tuo.

Fonte: Yup Vintage

Garimpar em brechó sempre teve algo de caça ao tesouro, e uma reportagem recente sobre a geração Z e o second hand colocou isso em palavras. A moda circular deixou de ser alternativa e virou a primeira opção para quem procura peças que contam história.

Os números ajudam a entender: um relatório da BCG encomendado pela Vestiaire Collective, com 7.800 pessoas em 70 países em 2025, mostra o mercado de segunda mão crescendo três vezes mais rápido que a venda de produtos novos, com projeção de US$ 360 bilhões até 2030. Nos Estados Unidos, 66% do guarda-roupa da geração Z já é de segunda mão — e a bolsa é o item mais popular.

O preconceito da "roupa de morto" ficou para trás. A advogada Victória Zattoni, que cresceu entre os brechós de Foz do Iguaçu, transformou as dicas que dava às amigas em conteúdo nas redes. Fiorella Mattheis, da plataforma de revenda de bolsas de luxo A Gringa, conta que muitas clientes jovens começam no luxo diretamente pelo usado, algo que não acontecia antes. E Yasmim Estevam, que começou com uma calça mom de R$ 5 e há 11 anos mantém o brechó no Fundinho, em São Paulo, aposta na curadoria autoral: cada peça passa pelas mãos dela.

O que mais me pegou foi a parte da "psicologia": achar uma raridade no meio das araras dá aquela descarga de prazer, e, num feed que cria e enterra tendências o tempo todo, o brechó corre em outro ritmo. Marina Roale, da Consumoteca, fala do desejo por autenticidade e do "valor de conversa" — a peça vira quebra-gelo quando alguém pergunta de onde ela veio. Há também quem faça upcycling dos próprios achados e quem organize noites de troca de roupas com as amigas.

Mas vale o alerta que aparece na própria reportagem: não é porque tem um baú de blusinhas a R$ 10 que você precisa levar tudo. Garimpar é ótimo; comprar por impulso, nem tanto.

Fonte: Glamour Brasil

מדוע נעליים של קונברס מלפני שנות השבעים עדיין נמצאות בחנויות יד שנייה במצב שמיש? minobe ב-note סיכם את הסיבות מבחינת החומרים ושיטות הייצור.

נקודת המוצא היא הכימיה של הסוליה. נעלי ספורט מהשנים השמונים ואילך אימצו סוליות ביניים מפוליאוריטן, אך המבנה הזה עובר הידרוליזה בשל לחות באוויר ומתפורר תוך שנים ספורות או עשורים. ביפן הלחה, כך נאמר, גם זוגות חדשים שנשארו במלאי הגיעו כבר לסוף חייהם. לעומת זאת, All Star ודגמים דומים מלפני שנות השבעים יוצרו בשיטת הוולקניזציה: הוספת גופרית לגומי והקשחה בחום, עם בד כותנה, ולכן אין בהם קשרים שרגישים להידרוליזה. המאמר מסביר שדווקא היציבות הכימית הזו היא הסיבה העיקרית לכך שזוגות בני יותר מחצי מאה עדיין ניתנים ללבישה.

בתחילת שנות השבעים, כשכדורסל הפך למהיר יותר, צדי הבד נקרעו בקלות, וקונברס עברה לעור. הופיעו דגמים כמו All Star Leather (מ-1969), One Star (1974–75) ו-Pro Leather (מ-1976). אולם העור התכווץ בצורה לא אחידה מחום הוולקניזציה, ומשטח ההידבקה לסוליה התקלף בקלות, ולכן לפי המאמר לדגמי העור הראשונים היה חיי מדף קצרים.

בין 1971 ל-1979 המותג היה תחת Eltra. הדגם המוביל All Star והדגם הזול Coach יצרו מדרג מחירים. לפי המאמר, על רקע עלות עבודה עולה בארצות הברית, הקו הזול הועבר למפעלים בחו״ל, בין השאר בקוריאה. (הטקסט עצמו מציין שחלק זה לא אומת.)

מדוע הנעליים האלה שומרות על ערכן למרות שאין בהן ספיגת הלם ואינן מתאימות להליכה ארוכה על אספלט קשה? המאמר מצביע על העמידות הפיזית של יותר מחצי מאה, על שיטת הייצור העתירת העבודה ועל היופי שהזמן יוצר. ההסתכלות שלי על נעליים משומשות השתנתה במעט.

מקור: note (minobe)

המותג MALION VINTAGE, שמעצב מחדש בדים דדסטוק ופריטי וינטג', חוגג עשור מאז השקתו ב־2016. לציון האירוע יתקיים פופ-אפ של יומיים, ביום שישי 9 וביום שבת 10 באוקטובר, ב־"TRUNK(HOTEL) CAT STREET" שבג'ינגומאה שבטוקיו. שעות הפעילות הן 14:00–20:00 ביום ה־9, ו־12:00–18:00 ביום ה־10.

את המותג מנהלות אריקו איישידה ואקי שימיזו. הפריטים הפופולריים שלו הם פריטי תחרה, כמו סרוגים בווי, וג'ינס. לקולקציה החדשה בחרו תחרה לבנה מהארכיון של המותג, ושילבו תחרת וינטג' עם צמר בטכניקת לבד במחט. בפופ-אפ תהיה אפשרות להזמין מראש את הפריטים החדשים, וכן לרכוש פריטי ארכיון ומוצרים נוספים, במחירים שבין 17,000 ל־220,000 ין.

הרעיון המרכזי הוא "חיים חדשים למשהו שמישהו פעם הוקיר". בכתבה צוין שרבים משתמשים בשירות התיקונים בתשלום, ואני מזדהה עם הרעיון לתקן דברים ישנים וללבוש אותם זמן רב. החנות הראשית "ORT" נפתחה בשנה שעברה, והמותג מתכנן להרחיב את קו הבוניסקס ולבנות קהל לקוחות בינלאומי, בעיקר באסיה.

מה שמעניין אותי הוא הגישה שלהם לווינטג': הם לא מוכרים בגדים משומשים כמו שהם, אלא משתמשים בחומרים ישנים כדי ליצור בגדים חדשים.

מקור: FASHIONSNAP

לפי Vogue Germany, ג'ינסים קרסוליים משנות ה-90 חוזרים לאופנה בסתיו 2026. מה שמעניין אותי במיוחד הוא המבט לאחור, כי חתך וינטג' שרבים מכירים מתמונות ישנות חוזר.

הכותבת נזכרת בתקופה שבה הכול סבב סביב צלליות רחבות, והג'ינסים כיסו את הנעליים לגמרי. האווירה השתנתה. לצד הג'ינס הישר, שהפך לטרנד הדנים הדומיננטי, גם הגרסאות הקצרות עומדות בחזית. בין אייקוני הסטייל של שנות ה-90 מוזכרות קרוליין בסט-קנדי, ג'ניפר אניסטון וג'וליה רוברטס. במיוחד CBK נהגה ללבוש ליווייז 517 עם רגל מעט מתרחבת ושוליים שנחים ממש מעל הקרסול. לפי הטקסט, מאז ההייפ סביב הסדרה "Love Story" נראה שרבים מציגים את ה-CBK שבפנים.

הטיפ המעשי: האורך הוא העיקר. אם השוליים קצרים מדי, זה נראה כאילו גדלתם מהמכנסיים; אם הם לא מספיק קצרים, אפקט הקרסול הולך לאיבוד. הכותבת אוהבת דגמי ליווייז ממליצה להכיר את המידות שלכם לפני הקנייה. המותגים בבחירה כוללים את COS, Nudie Jeans וליווייז.

למי שאוהב לחטט בחנויות יד שנייה ובשווקי פשפשים, זה מדריך שימושי. זוג ליווייז 517 ישן או חתך דומה משנות ה-90 עשוי להיות בדיוק מה שצריך עכשיו. המאמר התפרסם לראשונה ב-Vogue.it ופורסם מחדש על ידי Vogue.co.uk.

מקור: Vogue Germany

ה-Vogue הגרמני מתמקד כעת בג'ינסים של שנות השבעים, ומה שמשך אותי במיוחד הוא ההיסטוריה של האופנה שמאחורי החתכים. דגמים רחבים שלטו בעשור ההוא, ובסתיו 2026 הם חוזרים בצורות רטרו שונות: עם הדפסי פייזלי, פרטי פאצ'וורק או שוליים רחבים במיוחד.

ג'ינס הפעמון הוא אחד הבגדים האיקוניים ביותר של שנות השבעים. פארה פוסט הפכה אותו לידוע כחלופה נינוחה לג'ינס הבוטקאט, והוא עדיין משתלב היטב עם חולצות, סוודרים ומגפיים עם עקב.

טכניקת הפאצ'וורק התפשטה בעיקר בשנות השישים, על חצאיות וג'ינסים, והייתה נוכחת גם בעשור שאחריה. ג'יין בירקין צולמה בדגם כזה ב-1975, וזה הדגיש את הסגנון האלגנטי והחסר מאמץ שלה.

כמובן שבשנות השבעים היו גם ג'ינסים ישרים, אם כי החתכים הרחבים שלטו. החתך הישר הקלאסי מתאים הן למראה בוהמייני עם חולצה ארוכה ומגפונים, והן לסגנון מודרני עם ז'קט עור. למראה מהיר של שנות השבעים, המאמר ממליץ על הדפסים בוהמייניים, כמו פייזלי על ג'ינס ישר או פעמון, עם חולצה לבנה, ז'קט עור ומגפי פלטפורמה.

לבסוף יש את ג'ינסי הפאלאצו. הם מזכירים את Studio 54, שבו ביאנקה ג'אגר וצ'ר הופיעו שוב ושוב במכנסי פאלאצו מג'ינס. המותן הגבוה והרגל הרחבה מעניקים להם הדר, ולפי מסלולי הצעדה והסטרִיט סטייל הם חוזרים לאופנה בסתיו הזה, ונלבשים עם עקבים גבוהים.

אני מודה שמדובר בכתבת טרנד עם קישורי קנייה. ועדיין, ההפניות לדגמים אמיתיים משנות השבעים מועילות כשמחפשים בשווקי פשפשים או בחנויות יד שנייה ורוצים להעריך אילו חתכים באמת יכולים להיות מאותה תקופה.

מקור: ה-Vogue הגרמני

קראתי ב-Vogue Italia את סיפורה של Gherardini, אחד מבתי מוצרי העור הוותיקים באיטליה, שמספר ריקרדו בראצ'ליני, המנכ"ל של Pelletteria Fiorentina Montecristo. זהו שיעור שימושי באופנת וינטג', משום שהוא שוזר יחד תאריכים, דגמים וחומרים.

הכול מתחיל באביב 1885, כשגריבאלדו ג'ראדיני פותח את הסדנה הראשונה שלו בלב פירנצה כדי לייצר פריטי עור קטנים. שלושים שנה אחר כך הוא פותח את הבוטיק ברחוב ויה דלה ויניה נואובה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בדור השני, נולדו הדגמים האייקוניים הראשונים: ה-Dodici Dodici מ-1959 עם סגירת קפיץ ופתיחה כפולה, ה-Vittoria מ-1968 עם סגירת «Chiodo», וב-1970 ה-Plattina, בעלת הצללית הדקה, שעדיין נמנית עם רבי המכר הוותיקים ביותר.

שנות ה-60 וה-70 היו התקופה המוזהבת. לפי בראצ'ליני, התיקים היו בכל מקום: טוויגי, אייקון המותג, נשאה אותם, אבל גם סופיה לורן, קלאודיה קרדינלה, מרצ'לו מסטרואני ואלברטו סורדי. ב-1969 הוצגה באולם Sala Bianca בפלאצו פיטי הקולקציה הראשונה של בגדי עור לנשים, ובהמשך השנים הורחב המגוון לתלבושת שלמה הכוללת בגדים, משקפיים ומטפחות.

באמצע שנות ה-70, בדור השלישי, הגיעו המונוגרמה וה-Softy הראשון, בד שנועד להתגבר על מגבלות העור: משקל, הצהבה ועמידות חלשה לאורך זמן. ב-1990 מכרה משפחת המייסדים את המותג.

ההחייאה הגיעה ב-2024, בזכות השותפות בין Itochu Corporation ל-Pelfim. השיטה היא להתחיל מהארכיון: תיק היסטורי מונפק מחדש, ומתוכו נגזרים גרסאות עכשוויות יותר. כיום יש חנות בבעלות המותג אחת בלבד, בטוקיו, אבל החלום הוא לחזור לפירנצה. למי שמחפש תיקים ישנים, ידיעת שמות הדגמים ותאריכי הולדתם עוזרת לזהות אותם.

מקור: Vogue Italia

Vogue France פרסם כתבה על נעלי העקב של שנות התשעים, שחוזרות בעוצמה אחרי היעדרות ארוכה. מה שאהבתי הוא שכל דגם קשור לרגע מסוים בהיסטוריה של האופנה, וזה גם עוזר לזהות פריטים מתקופתם כשמחפשים בחנויות וינטג'.

הדוגמה הראשונה היא משאבות דו-גוניות ששאנל הפכה לפופולריות. בשנת 1992 הבית לכד אותן בתצוגת אביב-קיץ, שנפתחה בידי לינדה אוונג'ליסטה בצמד שחור-לבן. הגרסאות עם קצה משולש נחשבות ליעילות במיוחד עם חליפה או עם ג'ינס וז'קט טוויד, והן חזרו גם בתצוגה הראשונה של מתיו בלאזי לשאנל.

ההתייחסות השנייה היא לופרים עם עקב. הכתבה מזכירה את הלופרים האדומים של Ancora מגוצ'י, שהלנה כריסטנסן לבשה בתצוגת סתיו-חורף 1995-1996, עם קצה מרובע, פס זהב ועקב עבה. גם מיו מיו מציעה גרסה לבנה למראה פרפי.

אחריהן באים הנעלי המיול, שמגלמות את רוח העשור: פתוחות או סגורות מלפנים, מינימליסטיות, ונלבשו על ידי דוגמניות כמו קייט מוס וסינדי קרופורד. הטקסט מזכיר גם את הקווים הגאומטריים של מיו מיו ואת מרי ג'יין של פראדה.

הכתבה טוענת שאין צורך עוד לחפש בחנויות וינטג' או יד שנייה, כי הדגמים האלה נמצאים היום גם אצל בתי האופנה היוקרתיים וגם במותגים נגישים יותר. אני קורא את זה הפוך: זו רשימה טובה של צלליות שכדאי להכיר כשמחפשים מקוריים משנות התשעים. החזרה הזאת של המינימליזם והאלגנטיות הבטוחה בעצמה היא גם הזדמנות טובה להסתכל על מה שישן בארון.

מקור: Vogue France

נתקלתי בסקירה עשור אחר עשור של מה שחוזר השנה, והיא קוראת כמו דף עזר שימושי למי שקונה וינטג'. בקצרה: אנשים כבר לא הולכים על התחפושת המלאה מכף רגל ועד ראש. פריט אחד מתקופה קודמת מספיק כדי לעגן לוק מודרני.

שנות ה־40 תורמות את המבנה: מותניים מודגשים, תפרי נסיכה, כתפיים מוגדרות אך לא ממולאות, וחליפת חצאית מתערובות צמר, סאטן כותנה או בדים בסגנון רייון. שנות ה־50 מתוארות כעשור העוגן של 2026. צורות הפיט־אנד־פלייר נמצאות בשימוש מאז ה«ניו לוק» של דיור ב־1947, והטוויסט הנוכחי הוא הדפס נועז, דובדבנים, מוטיבים טרופיים או חתולים, על חצאית מתרחבת שנלבשת עם חולצת סריג פשוטה.

שנות ה־60 מופיעות בסגנון מוד: שמלות שיפט בצורת A, בלוקים צבעוניים, צווארונים בניגוד צבעים, כפתורים דקורטיביים גדולים, אורכים מעל הברך עם גרביונים אטומים. שנות ה־70 נוטות לבוהו: מכנסיים רחבים, זמש, חולצות בסגנון פריירי ושמלות מידי בצבעי חרדל, זית, חלודה וקרם. לפי הכתבה, האווירה קרובה יותר ללורל קניון מאשר לסטודיו 54, עם נדבך קטן של רומנטיקה מימי הביניים בדמות מחשבי תחרה ושרוולי פעמון.

על המסלול, שנות ה־80 הן הסיפור הגדול של אביב 2026: כתפיים בולטות, בלייזרים אוברסייז וצבעי תכשיטים, כשמפריז מוזכרים Chloé, Schiaparelli ו־Elie Saab. שנות ה־90 עונות במינימליזם, שמלות סלִיפ וקווים נקיים בצבעים ניטרליים. טיפ סטיילינג שאהבתי היה לשלב גופיית משי בסגנון שנות ה־90 עם קרדיגן בחיתוך שנות ה־50.

לדעתי החלק המעניין ביותר הוא המעבר מתחפושת לפריטים בודדים שמושכים את העין. זו גם הדרך הקלה ביותר להיכנס לעולם הוינטג': צריך למצוא פריט טוב אחד, לא עידן שלם. עם זאת, המאמר מגיע מהבלוג של מותג לונדוני לשחזורים ולרטרו, ולכן הוא מפנה באופן טבעי למותג עצמו ולמותגים דומים, וכדאי לזכור זאת. עדיין, כמפה של צורות לפי עשור, זה שימושי מאוד.

מקור: Collectif London Blog

כדי לחגוג את קמפיין Second Hand September של אוקספאם, שמעודד אנשים לא לקנות בגדים חדשים במשך שלושים יום, ביקש ה-Guardian מקוראיו לשתף את הממצאים האהובים עליהם מיד שנייה ואת הסיפורים שמאחוריהם. מעניין היה לראות כמה התשובות שונות, מכובע של 2 פאונד ועד חליפת מעצבים.

נישה דניאל מקולקטה קנתה ב-2022 ב-eBay חצאית פליסה מז'קארד משי של Prada, ורודה ואדומה, תמורת 28 פאונד. היא הגיעה מקומטת כמו מטפחת נייר, והחזרת הקפלים דרשה כשלוש שעות ופעמים רבות של גיהוץ. דב גרנט, מגישה ב-BBC Radio 6, מצאה במלבורן, בחנות בשם Shag, שמלה כחולה משנות ה-60 תמורת 50 דולר, ולבשה אותה בטקס פרסי Brit.

אליסיה מאדלייד שילמה ב-1996 חמישה דולר עבור שמלה משנות ה-70 בחנות יד שנייה באורנג', ניו סאות' ווילס. כמה חודשים לאחר מכן הייתה לה בתיק ביום חתונתה. היא עדיין במצב טוב, והנקודות הוורודות שלה נראות מרחוק כמו אשליה אופטית. אמה של רייצ'ל מצאה תכשיט צוואר בחנות יד שנייה במערב אוסטרליה תמורת חמישה דולר, לקחה אותו לצורף לניקוי, וגילתה שמדובר בכסף סטרלינג של המעצב האיטלקי OP Orlandini. הצורף התרשם כל כך שלא גבה ממנה דבר.

ג'יין מלואיס הסתייגה מתווית מחיר של 50 פאונד על חליפה כתומה בוהקת, עד שגילתה שהיא של Altuzarra ושלמה הייתה שווה לפחות 2,000 פאונד. יש גם את כובע הסריג של גרהם ברידג' ב-2 פאונד מחנות של British Heart Foundation, שקנה לבנו חובב הפסטיבלים.

מה שאני לוקח מהאוסף הזה הוא שציד וינטג' מתגמל סבלנות ומבט קרוב על התוויות, הבדים והמצב של הפריט. הסיפורים גם מזכירים שפריטים מעשורים קודמים יכולים להישאר שמישים שנים רבות.

מקור: The Guardian

קראתי כתבה קצרה מ־Tuniscope, שפורסמה ביוני 2026 ושואלת שאלה שכל מי שאוהב בגדים ישנים מכיר: למה האופנה של אתמול חוזרת לקדמת הבמה? הרעיון המרכזי הוא שאופנה לא באמת נעלמת. היא חוזרת שנים אחר כך בצורה חדשה או שונה, וזה מה שהכתבה מכנה מחזור האופנה.

הכתבה פותחת בנוסטלגיה. דורות צעירים שואבים השראה לא פעם מבגדי שנות ה־90 וה־2000 דרך תמונות, סרטים וסלבריטאים שלבשו את הפריטים שוב. אחר כך נכנסות הרשתות החברתיות: כשמשפיענים וכוכבים לובשים שוב עיצובים קלאסיים, סגנון ישן יכול להפוך לטרנד עולמי תוך זמן קצר.

למעצבים יש גם חלק בעניין. רבים מהם מחיים פריטים ישנים ומעדכנים צבעים, חיתוכים או בדים כדי שיתאימו לטעם של היום. הכתבה מוסיפה גם זווית כלכלית: קונים מחפשים בגדים שאפשר להשתמש בהם מחדש ולשלב בדרכים שונות, ולכן טרנדים ישנים הופכים לבחירה מעשית שעולה פחות מעיצובים חדשים.

המסקנה היא שהחזרה של האופנה היא תוצאה של תרבות, תקשורת, כלכלה וזיכרון קולקטיבי שפועלים יחד, ומה שנראה ישן היום עשוי להיות הסגנון האחרון מחר. הכתבה כללית ואינה מזכירה מעצבים או נתונים, אבל אהבתי את הקשר שהיא עושה בין נוסטלגיה לכלכלה. בדיוק את זה רואים בשווקי היד השנייה כאן.

מקור: Tuniscope

ווג צרפת חוזרת לסרט Party Girl (1995), הסרט שהפך את פארקר פוזי ל"מלכת סרטי האינדי" של שנות ה-90 ושממשיך לעורר השראה יותר משלושים שנה לאחר יציאתו. עבור חובבי וינטג' זו קריאה מהנה מאוד.

הסרט עוקב אחרי מרי, חובבת מסיבות מסצנת המועדונים התת־קרקעית של ניו יורק, שאחרי מסיבה שערכה בביתה נאלצת לעבוד בספרייה ציבורית כדי להחזיר את הפיקדון. ושם בדיוק היא מגלה שמסיבות וספרים לא סותרים זה את זה.

בתחום הסגנון, הכתבה מתמקדת באופן שבו מרי מתלבשת: היא מגיעה לספרייה עם מעיל פרווה קצר עם הדפס נמר, גרבונים אדומים ומשקפי שמש, משלבת וינטג' עם פריטים שמצאה בחנויות יד שנייה, ולובשת שלושה חולצות טי אחת על השנייה. לרגל 25 שנה לסרט, פארקר פוזי עצמה דיברה על אותן נשים צעירות מניו יורק שממציאות את עצמן דרך הלבוש, למשל עם מכנסי מלח משנות ה-70, עקבים וחולצה נחמדה.

ווג מציינת גם שהסרט היה קדום לזמנו מבחינה אסתטית: הוא היה הסרט העלילתי הארוך הראשון שהוקרן בתצוגה מוקדמת באינטרנט. מרי הפכה לאייקון לכל מי שמתלבשות לספרייה כאילו הן יוצאות לערב בחוץ.

באופן אישי, מה שאני לוקחת מזה הוא שהלוק של הסרט נשען פחות על פריטים יקרים ויותר על הנועזות לשלב אותם. זה שיעור נהדר לכל מי שאוהב לחטט בחנויות יד שנייה.

מקור: ווג צרפת