Uzun zamandır körelmiş ve paslanmış bıçakları toplayıp yeniliyorum; geçen gün okuduğum bir rehber bu işin püf noktalarını çok güzel özetlemiş. Önce bıçağın durumuna bakıp hangi bölümün onarılacağını belirlemek gerekiyor: pas mı, körleşme mi, yoksa kabza mı?
Pas temizliğinde hafif paslanmalar için sirke, limon suyu veya karbonat iş görüyor. Derin paslarda ise tel fırça, zımpara ya da pas sökücü kimyasal lazım; ama kimyasal kullanırken çeliğe zarar vermemeye dikkat etmek şart. İşin sonunda mutlaka yağlamak gerekiyor ki pas geri dönmesin.
Bileme için biley taşı ya da seramik çubuk kullanıyorum, açıyı sabit tutmak en kritik nokta. Kırık veya çatlak kabzayı da ahşap, deri ya da micarta ile yenileyebiliyorsunuz; güvenlik için eldiven şart.
Bence en önemli şey sabır. Acele etmek hata getiriyor; düzenli bakım ve doğru ekipmanla eski bir bıçak gerçekten ilk günkü haline dönebiliyor.
Kaynak: Taktik Çakı
נתקלתי בכתבה שמסבירה איך להחזיר לסכין מטבח את החדות בלי לצאת מהבית. לפי יוצר התוכן הקולינרי אלחנדרו גוטיירס, המוכר באינסטגרם כ־Yo soy chef en casa, מספיקה אבן השחזה זולה דו־צדדית, מסוג שנמכר בכל חנות כלי עבודה.
השיטה פשוטה. קודם משרים את האבן במים כעשרים דקות כדי שהפלדה לא תתחמם יתר על המידה, ומניחים מתחתיה מטלית רטובה כדי שלא תזוז. אחר כך מחזיקים את הסכין בזווית של כ־20 מעלות. הוא מסביר זאת כך: 90 מעלות, חציין 45, וחצי מהחצי 22.5. מושכים את הלהב מהבסיס אל הקצה לאורך הצד המחוספס בלחץ קבוע, וחוזרים על אותו מספר תנועות משני הצדדים. לסיום מלטשים בצד החלק והלח למשך חצי מהזמן.
תדירות ההשחזה תלויה בבלאי. לסכין מאוד שחוקה הוא ממליץ על עשר דקות פעמיים בשבוע במשך חודש. כשהקצה חוזר, מספיק טיפול אחד בכל חודשיים. אחר כך כדאי לשטוף את הלהב במים וסבון כדי להסיר את אבקת המתכת.
הוא גם מציין מה הורס את החדות: שטיפת סכינים במדיח כלים, חיתוך על קרשים של זכוכית או שיש, ואחסון הסכינים בלי סדר במגירה, שבה הם נתקלים זה בזה. תזכורת טובה לכך שהשחזה תלוי בעקביות יותר מאשר בכלים יקרים.
מקור: adn Noticias
ידיעה ב-Anka Haber משכה את תשומת ליבי: בסינופ, אמן הסכינים Cengiz Özekes, בן 80, שומר על מסורת ייצור סכינים בת כ-130 שנה ומעביר אותה לבנו Kazım Özekes.
המלאכה המשפחתית החלה בשנות ה-90 של המאה ה-19 עם סבו, Hüseyin Usta. לדברי Özekes, בתקופה העות'מאנית Hüseyin Usta ייצר סכינים וגם עסק בעבודות כמו תיקון נשק. מאוחר יותר המשיכו בעבודה אביו, Kazım Usta, ודודו, Ali Usta. לאחר הגעת האמריקאים לסינופ ב-1955 המלאכה נכנסה לשלב חדש, וCengiz Usta ואחיו הבכור ביצעו מודרניזציה של הייצור. כיום Cengiz Usta הוא הדור השלישי ובנו Kazım הדור הרביעי.
האמן אומר שהעניין במלאכת יד ירד, תקופת החניכה הסתיימה והמכירות ירדו בשל מוצרים שמגיעים מהמזרח הרחוק. ובכל זאת הוא אומר: “נתנו את ליבנו למקצוע הזה”, ואנשים שמעריכים מלאכת יד עדיין מוצאים אותו.
זהו סיפור שמזכיר שמאחורי כל להב עומדת עבודה שנצטברה לאורך דורות. אני מקווה שיופיעו עוד סיפורים כאלה על אמנים כאלה.
מקור: Anka Haber
המהדורה השלישית של Faca Fest נערכה ב-Usina do Queimado שב-Campos dos Goytacazes (מדינת ריו דה ז'ניירו) ולפי J3News היא התבססה כיריד הסכינים המרכזי של המדינה. מציגים, אנשי מקצוע וקולקטורים מאזורים שונים בארץ הגיעו לאירוע.
הפורמט הזכיר את היריידים הלאומיים הגדולים: הערכות טכניות ותחרויות סכינים שנשפטו על ידי מומחים, לצד הדגמות חישול חי. המארגנים, Olympio Guimarães ו-Ricardo Lobo, אמרו שהמקום עלה על הציפיות, כשקיבל משפחות, קשישים וכל מי שמעריך את אמנות עיצוב הפלדה.
הכניסה הייתה חינמית. ביום שבת האירוע נמשך עד חצות, וביום ראשון מ-9:00 עד 20:00. לצד היצירות הייחודיות היו ברביקיו על פחם, מופעי מוזיקה ואפשרויות בילוי באזור החוץ.
נחמד לראות את הסכינאות יוצאת מהנישה שלה. לראות את הכבשן פועל ולדבר עם מי שמכין את הלהב זו דרך מצוינת להבין את ערכה של עבודת יד.
מקור: J3News
העיתון Báo Cao Bằng פרסם כתבה על Lương Văn Khiêm (יליד 1989), שנולד וגדל בכפר הנפחים פוק סן, שהוא כיום חלק מהכפר Pác Rằng בקומונה Quảng Uyên. הוא עוסק בנפחות מסורתית יותר מ-25 שנה.
פוק סן ידועה בכבשנים שמאדימים כל השנה ובסכינים ובמספריים העשויים ביד, שהם חלק מהחיים התרבותיים של קהילת Nùng An באזור. גדל במשפחת נפחים, והכיר מילדות את צליל הפטיש, את הסדן ואת חום האש. שיעוריו הראשונים עסקו באחיזת הפטיש, בהבערת אש ובהקשחת פלדה, אבל בעיקר למד סבלנות ודיוק.
הוא פועל גם להעברת המלאכה לצעירים, מהאזור ומחוצה לו, ורבים מהם פתחו לאחר מכן כבשן משלהם.
ב-2019 הוקמה האגודה השיתופית לסכינים Phúc Sen Hà Khiêm עם שבעה חברים, והיא מעניקה עבודה לכ-20 עובדים מקומיים. ב-2024 קיבלו המוצרים הסמכת OCOP של שלושה כוכבים; ב-2025 בחר משרד התעשייה והמסחר באגודה כמודל לאזורים הרריים ולמיעוטים אתניים; וב-2026 העניק יושב ראש הוועד העממי של המחוז לחיים תעודת הוקרה.
הכי אני אוהב את נקודת המבט שלו: לשמר את הנפחות זה לא רק לפרנס את המשפחה, אלא לשמור חלק מנשמת מולדתו. כל עוד הכבשן בוער, הוא אומר, ימשיך ללמד כדי שצליל הפטיש של פוק סן לעולם לא ישתתק.
מקור: Báo Cao Bằng
הסיפור של דניאלה נובלי, בן 33, משחזר סכינים מקמוצ'ה, שסיפר העיתון Corriere di Arezzo, גרם לי גם לחייך וגם לחשוב. הוא עוסק במקצוע שנעלם: עשר שנים הוא מחדד סכינים בסדנה שלו ובבתי הלקוחות, אחרי שהתחיל בזה במקרה בגיל 23.
בנוסף לסכינים הוא מחדד מגלים ישנים, להבי מסור סרט ודיסקים של מכונות חיתוך, כי, כדבריו, בבית לא זורקים דבר שאפשר להציל. הוא קנה טנדר מאובזר ומשתמש במכונות מודרניות שמאפשרות לו לחדד כל סוג להב, בזווית שחידש בעצמו. הוא למד לבד, בכך שעזר לאביו, שמתקן מכונות תעשייתיות, תוך טעויות ו“גניבת מבטים”.
בין הלקוחות יש צעירים וזקנים, חלקם מעל גיל תשעים, שמביאים אליו מגל כי כבר לא מצליחים לגזום את הדשא. העצה שלו פשוטה: ארבע או חמש סכינים טובות באמת עדיפות על עשר גרועות, וכמעט תמיד כדאי יותר לחדד מחדש מאשר לקנות חדשה.
היום, לשמוע שהמשחזת מגיע כבר נחשב לחדשות, כי כמעט לא נשארו כאלה. דניאלה אוהב את המגע עם אנשים, ואת ההחזרה לשימוש של חפצים שמישהו אחר היה זורק. זו תזכורת יפה לכך שלהב שמחודד היטב יכול להחזיק מעמד כל החיים.
מקור: Corriere di Arezzo
פסטיבל הסכינים ה-59 מתקיים בעיר סקי שבמחוז גיפו, במשך יומיים, ב-10 וב-11 בחודש. את הפסטיבל מארגנת הוועדה המנהלת של פסטיבל הסכינים של סקי. למי שמתעניין בטיפול בסכינים ובשיקומן, זה נראה לי פסטיבל עם הרבה מה לראות.
מרכז האירוע הוא “מכירת הסכינים הגדולה” ברחוב הונמצ'י, פתוחה בשני הימים בין 10:00 ל-17:00. יש 34 מציגים, ביניהם Inoguchi Cutlery Works, Kai, Magoroku Cutlery ו-Minoseki Cutlery, יצרני סכינים מסקי.
לעניין הטיפול, “פינת השחזת סכיני המטבח” ראויה לתשומת לב מיוחדת. בסדנת הסכינים Seki Terrace / בית הסכינים של גיפו סקי (4-12-1 הייוואדורי, סקי) מוצע שירות השחזה בשני הימים בין 9:00 ל-14:30. כדאי לזכור להביא סכיני מטבח שאיבדו את חוד החיתוך.
יש גם אירועים הקשורים לחרבות. באולם המורשת של חשמלאי הסכינים של סקי מוצגים לציבור חישול מסורתי של חרבות יפניות, וטכניקות ליטוש והרכבה. החישול מתחיל ב-10:30, ב-13:00 וב-15:00, והליטוש וההרכבה ב-11:00, ב-13:30 וב-15:30. מתקיימות גם תערוכה של חרבות חדשות עכשוויות ו“ייעוץ חרבות”.
בנוסף מתוכננת הופעת במה ברחוב הונמצ'י 2-צ'ומה. באתר הרשמי יש מסלולי סיור והערות למבקרים, ולכן כדאי לבדוק את ההודעות העדכניות לפני הביקור.
מקור: הוועדה המנהלת של פסטיבל הסכינים של סקי
בקדונגקנדנג, בעיר מאלנג, עדיין פועלת סדנת נפחות מסורתית עם כבשן דולק. לפי TIMES Indonesia, סונאר ובן אחיו יונו ממשיכים לחשל את הברזל ביד בסדנה שליד משרד תחנת המשטרה Polsek Kedungkandang. פעם עבדו שם כעשרה אנשים, והיום נשארו שניים בלבד.
אין תיעוד כתוב על השנה שבה הוקמה הסדנה; ההיסטוריה שלה הועברה מדור לדור באמצעות סיפורים. כיום מפוח חשמלי עוזר לשמור על הגחלים לוהטות, אך עיצוב הכלים נעשה עדיין ברובו ביד. הברזל נרכש מאספי גרוטאות, והפלדה מגיעה בחלקה מקפיצי עלים של כלי רכב משומשים, כמו אוטובוסים.
החומר מחומם ונחבט שוב ושוב עד שהופך למגלים (arit) ולמאצ'טות (parang). הידיות עשויות עץ לאמטורו ומעובדות על מחרטה ידנית כדי שיהיה נוח לאחוז בהן. המחיר נע בין כ-150 אלף ל-250 אלף רופיות, והייצור נעשה לפי הזמנות ולא לפי יעד יומי.
הגישה של סונאר הרשימה אותי. הוא נשאר במקצוע הזה לא בשביל עושר או מעמד, אלא כדי להתאים את עצמו לצרכי הקונים. אני מקווה שהמיומנות של חישול והתקנת ידיות כאלה לא תאבד ככל שממשיכים פחות ופחות.
מקור: TIMES Indonesia
ב־MDR נתקלתי בסכינאי מהפוגטלנד: אלכסנדר צגולה, בן 61, מהאמרברוקה. סדנת הנפחות שלו נמצאת מאחורי בית המגורים. שם בוערת אש הנפחות, והוא שוב ושוב מכניס את החומר הגולמי אל הגחלים.
החומר מחומם עד 1,200 מעלות ואז מעובד מכה אחר מכה. הנפחות נעשית בסביבות 800 עד 900 מעלות, וזה נכון לדבריו לכל הסכינים. בין המכות הוא מעמיד את החומר על צדו כדי לבדוק אם הלהב ישר. על מידת הדיוק הנדרשת הוא מסביר כך: שתי מכות שגויות והחומר הרוס.
לגבי הפלדה יש לו דעה ברורה. נירוסטה קלה לתחזוקה, אבל פלדות שחלודה משיגות חדות הרבה יותר והן הדבר הטוב ביותר בעיני חובבים. סכין שמחלידה, לעומת זאת, צריכה להיות מנוגבת במטלית ומשומנת אחרי כל שימוש.
הכתבה נוגעת גם בשאלה הישנה אם לקטוף פטריות ביד או בסכין. צגולה אומר שזו שאלה של אמונה. מי שמשתמש בסכין חותך מתחת לאדמה ומכסה את החתך שוב באדמה, כדי שלא יתחיל להתעפש. אני אוהב את הפשטות שבה הוא מדבר על טמפרטורה, פלדה וטיפול: בסופו של דבר, סכין טובה היא מלאכת יד וטיפול קבוע.
מקור: MDR Sachsen
Knife Informer פרסם באמצע ספטמבר 2026 מדריך לטיפול ותחזוקה של סכינים, ומה שאהבתי בו במיוחד הוא הדרך הברורה שבה הוא מציג את הנושא כולו: השגרה צריכה להתאים לסכין, ורוב העבודה פשוטה. לנקות לפני שהלכלוך מתקשה, לייבש את הלהב לגמרי, להגן על המשטחים שזקוקים לכך, ולחדד רק כשהסכין אכן דורשת זאת.
סדר הפעולות הוא החלק שכדאי לזכור. בסכין כיס, קודם מסירים עם מברשת או צמר גפן את השאריות מהציר, מאזור הנעילה, מהלינרים ומהקליפ. רק אם הפתיחה עדיין יבשה מוסיפים טיפת שמן אחת קטנה לציר, פותחים וסוגרים את הסכין כמה פעמים ומנגבים את העודף. שימון לפני ניקוי רק לוכד חול במנגנון. לסכיני מטבח העצה פשוטה באותה מידה: לשטוף ביד במים פושרים וסבון עדין, לייבש היטב, ולא להניח סכינים איכותיים בכיור או במדיח.
בנושא החידוד המדריך מבחין בין שלוש פעולות שאנשים נוטים לערבב. הונינג מיועד ללהב מטבח עייף שעדיין יש לו קצה. שארפנינג נחוץ כשהסכין מחליקה, מועכת אוכל או כבר אינה מגיבה להונינג. סטרופינג בא קודם בלהבים שלמים של סכיני כיס וסכיני שטח. המדריך מציין גם שפלדות אבקה עם וונדיום גבוה מגיבות טוב יותר לחומרי שחיקה של יהלום או CBN, ומזהיר משימוש רשלני במחדדי משיכה מקרביד זולים.
לגבי חלודה, המדריך מתמקד במניעה ולא במתכון להסרה: לייבש את הלהבים אחרי זיעה, גשם, מלח או חומציות של מזון, ולתת ללחות סמויה להתאדות לפני האחסון. פטינה על פלדת פחמן היא תופעה נורמלית, אבל חלודה אדומה פעילה אינה כזו. לפי המדריך, חומרי שחיקה קשים אינם מתאימים למשטחים מצופים, מחורצים או דמשקאיים, וגם לא לפטינה שרוצים לשמור. אם מופיעים נקבים עמוקים, ממליצים להפסיק להשתמש בסכין. לפלדת פחמן במגע עם מזון מומלצת שכבה דקה של שמן מינרלי בדרגת מזון, וסכיני להב קבוע לא צריכים להישאר זמן רב בנדנות עור לחות.
באופן אישי, מצאתי את הערת הבטיחות שבראש המדריך כמועילה ביותר לשחזורים: סכין עם נעילה לא אמינה, משחק אנכי בלהב, ידית סדוקה או להב שבור צריכים לצאת משימוש, וניקוי לא יתקן זאת. זו תזכורת טובה לבדוק את המנגנון לפני שמלטשים את המראה של סכין ישנה.
מקור: Knife Informer
העיתון Midi Libre הודיע על תערוכת הסכינים הראשונה במונטיי, ליד אלֶס, שתתקיים ביום ראשון 27 בספטמבר, בין 9:00 ל־18:00, במקדש שבכיכר פוי. בתערוכה ישתתפו שנים עשר סכינאים מהמחוזות גאר, ארו ווקלוז, כולם אנשי מקצוע שזה עיסוקם הרשמי.
הרעיון הגיע מסדריק קוזן, כבאי מקצועי, שארגן אותה יחד עם אגודת הציידים של מונטיי. בעיניו הסכין היא כלי שימושי בעבודתו, ומאחר שהוא אוהב לבשל, היא גם כלי היסוד במטבח. לפי הכתבה, מלבד התערוכה השנתית שמתקיימת במרגריט, ליד נים, לא הייתה באזור אלֶס מפגש מסוג זה.
מה שאהבתי היה הדרך שבה וַנסאן סאלֶל, סכינאי מבוסס במונטיי, מתאר את מלאכתו. הוא מדבר על מלאכת יד אמיתית: לידיות משתמשים בעץ, בקרן או בסיבי פחמן, ולפלדה יש גימורים כמו דמשק, ליטוש חול או ליטוש. הוא משווה את הדיוק של העבודה לצורפות, ומצטער על כך שהמלאכה נוטה להיעלם.
התערוכה הוקדשה להצגה ולמכירה של יצירות שנעשו כולן ביד, ולעתים קרובות הן ייחודיות. למי שמתעניין בלהבים ובידיות עשויים ביד, זו הזדמנות לשוחח ישירות עם מי שמייצר אותם.
מקור: Midi Libre
