קמח קליפת ליבנה: מזון רעב עתיק, ואיך לקצור אותו בלי לפגוע בעץ

תמיד הנחתי שקליפת עץ נלעסת רק בסיפורי הישרדות נואשים. המדריך הזה של Survival Sullivan שינה את דעתי: השכבות הפנימיות של עצים מסוימים, ובייחוד הליבנה, הפכו לקמח במשך דורות, והתהליך פשוט יותר ממה שציפיתי.

לא הקליפה החיצונית הדקה כנייר, שטובה מאוד להדלקה, היא מה שצריך. אלא הקמביום והפלואם הרך והדק שמתחתיו. מקלפים את השכבה החיצונית, ואז משתמשים בסכין משיכה או במגרד כדי להפריד את הקליפה הפנימית מהעץ, תוך זהירות לא לחפור לתוך העץ עצמו. המאמר מציין שעמי סקנדינביה ושבטי הילידים של צפון אמריקה אפו בזה לחם, עוגות וקרקרים.

העיבוד הוא עבודת מטבח פשוטה. מייבשים את הרצועות היטב בתנור או במייבש, מפררים במעבד מזון, ואז מסיימים עם מערוך בשקית עם רוכסן, או במכתש להשגת תוצאה דקה יותר. הכותב אומר שהקמח מוסיף למאפים מרקם אדמתי וצפוף וטעם מתוק עדין.

מה שהעריכתי ביותר הוא האזהרה לגבי הקצירה. הקליפה לא צומחת מחדש מהר כמו שאנשים חושבים, ופצע מזמין מחלות ומזיקים. העצה היא לקחת קליפה מעצים שעומדים להיכרת, שכבר נפלו או הופלו ברוח, ומעץ עומד רק כמה רצועות אנכיות, לעולם לא טבעת סביב הגזע, כי זה הורג את העץ.

למי שאוהב את הרעיון של בושקראפט, כלומר להשתמש במה שהיער נותן, זו תזכורת טובה שהמיומנות והאתיקה צריכות ללכת יחד. את הניסוי אשאיר לליבנה שנפלה.

מקור: Survival Sullivan