Занимаюсь столяркой несколько лет и недавно наткнулся на заметку, которая расставила всё по полкам. Главное, что я вынес: хорошее изделие держится на трёх опорах — правильной древесине с контролем влажности, осмысленных соединениях и спокойной точности на каждом шаге.
Про влажность для меня было откровением. Я раньше брал доски «как есть», а потом удивлялся, почему столешницу ведёт. Оказалось, нужен материал с влажностью 8–12%, заготовкам надо отлежаться на прокладках 5–10 дней, а в мастерской держать 45–55% влажности. Торец, годовые кольца и косослой расскажут о доске больше, чем красивые фото.
По соединениям всё встало на места: клей склеивает не пустоту, а точные сопряжения — шип-паз, «ласточкин хвост», вставной шип. Саморез лишь вспомогательный фиксатор. Отдельно запомнил: не перетягивать струбцины, иначе клей выдавится и шов через год «пошевелится».
Ну и точность — это базовая плоскость, один измерительный инструмент на весь узел и разметка ножом, а не карандашом. В отделке — шлифовка по лесенке 80→220 и масло, если хочется сохранить живое дерево. Скучные правила, зато работают годами.
הפסטיבל ה-75 לנגרות באוקאווה ייערך בעיר אוקאווה שבמחוז פוקואוקה, במשך שלושה ימים, מ-10 עד 12 באוקטובר, בין השעות 9:00 ל-17:00. הוועדה המארגנת של הפסטיבל מפיקה אותו, והוא מתקיים מדי שנה בתקופה הזו בערך.
בין מקומות האירוח נמצא גם אולם התעשייה של אוקאווה (Okawa Sangyo Kaikan), שבו מוצגים ונמכרים כ-10,000 רהיטים שייצרו אומנים מתוך העיר ומחוצה לה. כ-130 יצרני רהיטים ואחרים מציגים באולם התעשייה של אוקאווה שולחנות, ספות, מיטות ועוד, במחירים מיוחדים.
מה שמשך את תשומת ליבי הם הסדנאות. במרכז התמיכה במשפחות «מוקהלנד» ובמקומות נוספים, אפשר להכין עם הדרכה מאומני רהיטים ונגרות בנייה מחצלת כוסות בסגנון קומיקו או כיסא. ללמוד איך עץ מתחבר בידי אומן נשמע מהנה גם למי שאינו מתכנן לקנות רהיטים.
כ-1,800 מקומות חניה חינמיים זמינים בעירייה, בפארק אוקאווה צ'ואו ובמקומות אחרים, ואוטובוסים מסייעים מחברים בין מקומות האירוח לתחנות כמו תחנת נישיטצו יאנגאווה. לפניות אפשר לפנות למזכירות הוועדה בטלפון 0944-87-2101. הוועדה מזמינה את הבאים, ואומרת שמדובר באירוע שאפשר ליהנות ממנו גם לקונים וגם למי שאינם קונים רהיטים.
קראתי כתבה על אנריקה מרינג, נגר מאספרנסה שבמחוז סנטה פה, שעובד בלחץ זמן על כורסה לאפיפיור לאו ה-14. היא תשמש במיסה בבזיליקה של לוחאן במהלך ביקורו של האפיפיור בארגנטינה ב-8 בנובמבר.
ההזמנה הגיעה דרך חברים מלוחאן, והוא התחיל לבנות אותה לפני כשבועיים. כחומר ייחוס היו לו רק תמונה אחת וכמה מידות; התמונה הייתה רק לדוגמה, כדי לראות אם יוכל ליצור משהו דומה. "בניתי תוך כדי עבודה, בניתי ככל שעשיתי דברים", סיפר. לדעתי זה תיאור טוב של עבודת הנגר: לפתור במקום את מה שהשרטוט לא אומר.
הכיסא גבוה 1.25 מטרים ועשוי מעץ גואטמבו ועץ פאראיסו, בעיצוב נורדי בעבודת יד. הוא יצופה בקורדרוי לבן ויעוטר בפרטי זהב. השלד כבר מוכן; נותרו הלכה, ריפוד והפרטים האחרונים, ואנריקה בטוח שיספיק לסיים בזמן.
אנריקה בדרך כלל מעצב ובונה כיסאות, כורסאות ושולחנות, ולכן העבודה לא הייתה מסובכת במיוחד בשבילו. מה שמרגש אותו יותר מכל הוא המחשבה שחפץ שנעשה באספרנסה יישאר בארגנטינה כזיכרון מהביקור. לחברה שבה הוא עובד יש אגב היסטוריה של 74 שנה.
השנה מלאות מאה שנים להולדתו של פייר לואיג'י ג'יאנדה, נגר שנולד בבוביזיו מאסקיאגו ב-1926 ונפטר ב-2015, ושכולם זוכרים כ«משורר העץ». Il Giorno מספר כיצד עירו מכבדת אותו.
מה שהרשים אותי הוא תפיסת הנגרות שלו: הוא עבד בחיבורים במקום במסמרים, כי העץ, כך אמר, אסור «לפצוע». הוא שיתף פעולה עם שמות גדולים בעולם העיצוב, כמו גאה אולנטי, צ'יני בואֶרי, ג'ונפרנקו פראטיני, אטורה סוטסאס ויקו מג'יסטרטי, וכן עם כמה בתי אופנה.
התוכנית היא חלק מ-Ville Aperte in Brianza. בערב, בשעה 21:00, במרכז האזרחי ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 6, תתקיים הצגת ספר היובל «Il Ghianda 100», בתמיכת APA Confartigianato Imprese Milano, Monza e Brianza. למחרת, בשעות 9:30 ו-11:00, יתקיימו סיורים מודרכים בקרן פייר לואיג'י ג'יאנדה, שנתרמה על ידי בנותיו ומוחזקת בספרייה העירונית אלדה מריני; את הסיורים מארגנת Baule Verde APS. אחר הצהריים, בשעה 16:00, תתקיים סדנת אמנות לילדים בני 6 עד 10 בשם «להכין עץ».
למי שאוהב עבודת יד, זו תזכורת יפה: מאחורי רהיט מוצלח עומדים כבוד לחומר ושנות סבלנות.
קראתי את סיפורו של הנגר סמיון קלוצ'נצב מקרסנויארסק ורציתי לספר אותו כאן. הוא נולד בטאימיר, בכפר נוסוק, עבר לקרסנויארסק בגיל 18 ולמד הנדסה בעיבוד חומרים אמנותיים. אחרי השירות הצבאי התקשה זמן רב למצוא עבודה; אחר כך עזר ללטש פסלים לאוניברסיאדה, ושנה לאחר מכן עבד כעצמאי ושכר פינה בסדנה. המשקיע הראשון שלו היה אביו, שנתן לו 50 אלף רובל למכונות.
בתחילה סמיון הכין ארגזים לשתילים וכלים למסעדות, ואחר כך רהיטים; עם תחילת המגפה ההזמנות התייבשו. לפני כשבע שנים יצר את האב-טיפוס הראשון של ציפור עץ, עבודה שלקחה לו, לדבריו, ארבעה ימים בסדנה. ציפור שנייה עם כנפיים נעות זכתה בתחרות של בעלי מלאכה שארגנה חברת כלי עבודה, והפרס היה מכונה. ב-2020 יצר יצירת אמנות בכיכר יודין על גדת נהר קאצ'ה: 60 ציפורים התלויות על העצים.
כעת המותג שלו, Zastrug, עובר מרהיטים לצעצועים. לפני תשעה חודשים נולדה לסמיון בת, ולתינוקות יש עכשיו ציפור בשם «וסניאנקה» שתלויה מעל העריסה. אשתו ויקטוריה מנהלת את העסק והלקוחות; לדבריו, ההכנסה גדלה אחרי החתונה.
אני מסכים עם מחשבתו של האומן: העץ גדל 90 שנה, ולכן מה שנעשה ממנו צריך להחזיק מעמד לפחות כמוה. נעים לראות איש שהכין שולחנות יקרים וחי בדוחק מוצא עבודה שבה המלאכה והמשפחה הולכות יד ביד.
בזמן שקראתי על WorldSkills בשנגחאי, נתקלתי בנגר הרהיטים הפיני אלכסנדר האגמן מאוסטרובוטניה. התחרות, שהייתה ה-48 מסוגה, התקיימה בין ה-23 ל-27 בספטמבר וקיבצה כ-1,400 צעירים מיותר מ-70 מדינות ב-64 תחומי מקצוע. פינלנד שלחה 23 משתתפים וחזרה עם מדליית זהב אחת ושמונה מדליות Medal of Excellence.
האגמן למד ב-Optima בייקובסטד, ועובד כיום ב-DetailWorks בניקרלבי. בתחום הנגרות לרהיטים נשפטים החיבורים, פירוש השרטוטים, בחירת החומרים וכן הגימור, הפונקציונליות והסגנון של הרהיט. הוא כבר זכה בזהב באליפות פינלנד, ובשנת 2025 סיים במקום החמישי באליפות אירופה בדנמרק. ההכנות החלו יותר משנתיים לפני התחרות, עם אימונים עצמאיים, אימוני קבוצה, מחנות והחזרה כללית בוילמנסטרנד.
המשימה הייתה ארון תה סיני מסורתי עם מגש הגשה נשלף, שעוטר בסוס שנחתך בלייזר מפורניר דק לכבוד שנת הסוס. כשעה לאחר תחילת התחרות, הלקוח הדמיוני ביקש בקשה נוספת: קופסת אחסון למגש, כך שהתוכניות נאלצו להשתנות תוך כדי עבודה.
הוא סיים במקום החמישי מתוך 25, חמש נקודות מאחורי הברונזה, וקיבל מדליית Medal of Excellence. את הזהב זכה טוביאס קלץ מגרמניה עם 731 נקודות, את הכסף צ'י שנג צ'ן מטייפיי עם 730, ואת הברונזה יונאס ונטר מטירול הדרומית עם 727. המומחה הצרפתי אף הציע לו עבודה בצרפת. לדעתי, העובדה שכמה נקודות בלבד מפרידות בין המקומות על הפודיום אומרת הרבה על הרמה של המקצוע.
באתר של Merkur מצאתי יצירת גמר נאה של נגר מתלמד: פין הופמן, בן 21 ממינכן, מסר את שולחן העבודה שלו מעץ אלון. כבר כמה שנים מוצגות עבודות של נגרים מתלמדים במשך חודש בסניף של Brucker Sparkasse ברחוב Hauptstraße, והופמן בדיוק הביא לשם את שלו.
הדרך שלו למקצוע לא הייתה ישרה: אחרי ה-Realschule עשה שנה של שירות התנדבותי פדרלי ב-THW, למד ב-FOS, עבד שנה בתחום ה-IT, ואז התחיל הכשרה כנגר גגות (Zimmerer). לבסוף עבר לנגרות רהיטים (Schreiner), ואמר שעד היום הוא לא מתחרט על כך.
הוא התמחה בחברת Lindinger Holztechnik GmbH בגרמרינג. שם עבד על בניית דוכני תערוכות וגם על רהיטי אמבטיה מאלון מלא. גם ליצירת הגמר בחר באלון: השולחן היה צריך להיות נצחי אך דורש מלאכה. אותו לא ימכרו; הוא אמור להזכיר לו את תקופת ההתמחות.
החברה שבה עבד קלטה אותו. הוא לא ממהר ללמוד בבית הספר למאסטרים ורוצה קודם לצבור כחמש שנות ניסיון מקצועי. הוא מתכוון להישאר נאמן למקצוע כי הוא מבטיח עבודה יציבה. מה שאני אוהב הוא שהוא שומר על יצירת הגמר שלו: רהיט שנבנה לא לשוק, אלא לזיכרון האישי שלו.
לאחרונה קראתי כתבה על תחרות הנגרות המדויקת באליפות העולם ה-48 של WorldSkills, והיא ריגשה אותי מאוד. או זו'אן, מהמכללה הטכנית לתעשייה קלה בגואנגג'ואו, זכה במדליית זהב ועזר לנבחרת סין להשיג "שלושה ברצף" בתחום הזה.
נגרות מדויקת היא תחרות עיוורת: המתמודדים מקבלים את השרטוטים הרשמיים רק 45 דקות לפני תחילת התחרות. במהדורה הזו הוצגה לראשונה משימת מודולים תלת-ממדית לחלוטין: בניית מדרגות לבית עץ, תוך שימוש בשלושה סוגי חיבור: זיז-שקע ישר, זנב יונה וחיבור פנימי. ביום הראשון התגלתה טעות במידות בשרטוט הרשמי, שעוני העצירה של כל המתמודדים אופסו, והם נאלצו להתחיל מחדש. או חשב בתחילה שהוא טעה בשרטוט והתערער, אך לאחר שוודא שהטעות אינה שלו, חזר להירגע.
הוא השלים את כל המודולים תוך 4 ימים ו-22 שעות. העבודה שלו היא מדרגות מעץ מלא עם מעקה, ללא מסמרים או ברגים, שמחוברות רק בחיבורים. לפי מדדי הניקוד, הרווחים בחיבורים היו צריכים להישאר עד 0.2 מ"מ כדי לקבל ציון מלא, בערך עובי של שני דפי A4. בבדיקה נשארו רוב התפרים החיצוניים בטווח של 0.2 מ"מ, ובחלק מהמקומות אפילו מד-עובי לא נכנס.
הוא הצטרף לצוות הנגרות ב-2021, התחיל במסור, במקצוע ובאזמל, ותרגל את היסודות כשנה. המדרגות היו נקודת החולשה שלו, כי הן דורשות חשיבה מרחבית חזקה והרבה חישובי זוויות וטריגונומטריה. המאמן שלו, הואנג בולין, זכה בזהב בנגרות מדויקת באליפות העולם ה-47, ואמר שהמשימה של השנה נשמרה בסודיות מוחלטת והייתה קשה יותר בבירור.
מה שאני הכי אוהב הוא הפרט הזה: עד כמה שעבודה מדויקת, היא נבנית צעד אחר צעד מהדברים הבסיסיים ביותר, מסירה, תיקוף וחריטה. או אמר שימשיך ללמוד נגרות ויחלוק את הניסיון שלו עם הצעירים ממנו.
התערוכה החמישית של הנגרות Handworks התקיימה ביום שבת, 5 בספטמבר, ב-Amana Colonies שבאיווה, ולפי KCRG החום לא הרחיק את האנשים. המבקרים והמוכרים מצאו דרכים להתקרר.
נייט הומולקה, מוכר מוצרי עץ מקליבלנד שבאוהיו, אמר שהוא נאלץ להתרגל לחום של איווה. לכן שם בראש סדר העדיפויות את מי השתייה, והביא איתו את מה שהוא כינה הבקבוק הגדול בעולם. הוא הוסיף שבלי אוהלי המוכרים המוצלים היה יוצא לחפש מזגן.
סוניה פארסונס, שגרה באיווה, הגיעה עם משפחתה מוקדם בבוקר כדי להימנע משעות החום הגדולות ביום. באולם Fest Hall השתמשו בתוכנית האירוע כמאוורר, והיא אמרה שהיא מעריכה את החוויה המעשית של נגרות לילדיה.
מה שאני אוהב בסיפור הקטן הזה הוא הפשטות שלו: יריד מלאכה, שבת חמה, ואנשים שבכל זאת באו לראות מקרוב כלים ועבודות עץ. זה מראה שיש עניין אמיתי בנגרות ידנית, גם כשמזג האוויר לא משתף פעולה.
Popular Woodworking פתחה סדרה על החייאת מקצוע בלוק ישן של Stanley מספר 220, והחלק הראשון הוא קריאה מעשית על שלב שרבים מדלגים עליו: יישור הסולית.
הכותב, יואב ליברמן, קיבל את המקצוע במתנה כמה שבועות לפני הכתיבה. ידית קדמית מעץ וכיסוי מנוף מאלומיניום מיצוק בלחץ מצביעים על שנות ה-60 או ה-70. יש לו כוונון עומק קדימה ואחורה, אבל אין מנוף כוונון צידי, והסולית הייתה קעורה מאוד אחרי שנים של שימוש ללא טיפול. הוא גם נותן קצת רקע: ל-220 יש זווית מיטה של 20 מעלות ואין לו פי-להב מתכוונן, ל-9 1/2 יש את אותה זווית עם פי מתכוונן וכוונון צידי, ול-60 1/2 יש מיטה של 12 מעלות עם אותם מאפיינים פרימיום.
השיטה פשוטה. בודקים את הסולית עם סרגל ישר מול חלון או אור עקיף אחר. אחר כך מתקינים את הלהב, מחזירים את הקצה לגמרי פנימה ומהדקים את כיסוי המנוף למתח העבודה הרגיל, כי ליטוש גוף ריק גורם לברזל היצוק להתכופף ולשנות צורה כשהכיסוי יהודק מאוחר יותר. מלטשים על אבן יהלום גרגיר 120 עם מים, הופכים את המקצוע ומנגבים את הסולית לעיתים קרובות כדי לראות את דפוס השריטות. אחר כך עוברים לצד 220 ומסיימים בצד 360 של אבן דו-צדדית.
מה שאהבתי הוא היעד הריאליסטי. קצה הסולית, העקב והמשטחים ממש לפני ואחרי הפי צריכים להיות באותו מישור, ושקעים קטנים במקומות אחרים לא משנים, ולכן הוא עצר כשכ-95 אחוז מהסולית היו מלוטשים באופן אחיד. בלי אבני יהלום, הוא מציין, נייר זכוכית עמיד למים שמודבק על לוח גרניט או על כנף של מסור שולחן יכול לעשות את העבודה.
חלק 2, על הלהב והפי, עדיין לא פורסם, ואני אחכה לו.
קראתי כתבת חקירה ארוכה על ייצור רהיטים בדמיאטה, והדבר שהרשים אותי היה איך מלאכה שהאומנים קיבלו מסבאם הופכת למערכת תעשייתית שלמה. עיר הרהיטים של דמיאטה נמצאת באזור שטא בדלתא של הנילוס, במקום שבו הכביש החוף הבינלאומי חוצה את הכביש פורט סעיד–דמיאטה. היא משתרעת על כ-331 פדאן ומתוארת כאזור התעשייה הראשון והגדול במזרח התיכון שמתמחה ברהיטים ובענפים קשורים.
בעיר יש 54 אולמות גדולים שבהם יש כ-1,348 מפעלים וסדנאות, וכן מרכז טכנולוגיית רהיטים, סדנאות מרכזיות לשירות אומנים קטנים, חנויות, משרדי הנהלה, בנק, תחנת משטרה, תחנת כיבוי ומרפאה. הרעיון הוא שהאומן ימצא כמעט כל מה שהוא צריך במקום אחד, מהסדנה ועד השיווק.
השטחים מותאמים לכל גודל. יש 75 מפעלים מתמחים בשטח של 1,000 עד 10,000 מטרים רבועים, בעוד שסדנה קטנה תופסת בין 100 ל-150 מטרים רבועים. סדנאות קטנות ובינוניות תופסות כ-72.1 פדאן, מפעלים גדולים כ-50 פדאן, מתחם התערוכות כ-20.9 פדאן ומתחם התעשיות המשלימות כ-9.76 פדאן, הכולל דבקים, צבעים, ספוגים ואביזרים.
לפי הכתבה, החזון נשען על מסמך תוכנית הפיתוח הכלכלי והחברתי שהציג שר התכנון אחמד רוסתם ואושר בשני בתי הפרלמנט. המטרה היא הרחבה וייצוא, והפיכת «הרהיטים של דמיאטה» משם מפורסם למותג מצרי שמתחרה בשווקים האזוריים והעולמיים. שמח לראות שהנגרות המסורתית זוכה לתשומת לב כזו, ואני מקווה שכושר הידיים יישאר במרכז הפיתוח הזה.
