«Mi viejo» ומוזיקת הילדות: פרידה מפיירו

קראתי ב-Infobae טור אישי שכתב גיירמו א. פינטוס, לאחר שנודע לו על מותו של הזמר וכותב השירים האיטלקי-ארגנטינאי פיירו. מצאתי בזה דרך יפה להיפרד מאמן: לספר מה המוזיקה שלו הייתה אומרת בבית רגיל.

פינטוס נזכר בילדותו בפאתי אולאוורייה באמצע שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, כשהרדיו והפטיפון ניגנו כל היום והיו שערו לעולם המוזיקה החדשה. הוא מזכיר את ריקרדו סולה ואת הלהקה Vox Dei, ואת האלבום «Cuero caliente» שהמשפחה הביאה מלה פלטה לאחיו. אביו, ויקטור פינטוס, הנחה בימי ראשון תוכנית ספורט בתחנת הרדיו המקומית LU 32, וביום האב פתח את התוכנית בשיר «Mi viejo» וקרא טקסט שכתב לאביו שלו.

לדברי הכותב, השיר מבטא את החיבה בין שני גברים מעטי מילים, שמעולם לא ידעו להתקרב זה לזה או לומר מה הם מרגישים. הוא גם נזכר בצמד של פיירו עם העיתונאי והסופר חוסה צ'רקסקי, שכתב את המילים מתוך מבט חברתי ודמויות יומיומיות, בעוד פיירו אחראי על המוזיקה והביצוע. מהשיתוף הזה נולדו «Mi viejo», «Pedro Nadie», «Juan Boliche», «Para el pueblo lo que es del pueblo» ו-«Un hombre común».

הטור מספר גם שרובן בליידס, בעת שלמד משפטים בפנמה, אמר שפיירו היה האמן הראשון שראה מביא את הבלדה לפורמט עירוני עם סיפור חברתי, וששנים לאחר מכן בליידס חיבר את «Pablo Pueblo». לגבי «Juan Boliche», פינטוס מציין שהבר הוא המקום היחיד שבו הדמות קיימת חברתית, ושהשם הפרטי כשהוא מתמזג עם שם המקום הופך אותה לחלק מהנוף. הוא נזכר גם במרסדס סוסה ששרה את «Soy pan, soy paz, soy más» בתיאטרון אופרה בפברואר 1982, עוד תחת הדיקטטורה, כמעשה של ריפוי קולקטיבי.

הטור נסגר ב-«Buen viaje, tano». מה שנשאר איתי הוא הרעיון ששיר קצר יכול לשמור על עשרות שנים של חיבה.

מקור: Infobae