חלל ועומק הים

Có một đám mây trên Sao Hỏa mà mình thấy thật sự kỳ lạ: nó dài khoảng 1.600 km, có lúc tới 1.800 km (cỡ 1/12 chu vi hành tinh), xuất hiện gần như mỗi buổi sáng rồi biến mất hoàn toàn chỉ sau vài giờ.

Giới khoa học gọi nó là Arsia Mons Elongated Cloud (AMEC), vì nó hình thành phía trên Arsia Mons, ngọn núi lửa đã tắt cao khoảng 20 km ở vùng Tharsis, phía nam xích đạo Sao Hỏa. Tàu quỹ đạo Mars Express của Cơ quan Vũ trụ châu Âu (ESA) phát hiện nó từ năm 2018, và từ đó đến nay các mô phỏng vẫn chưa tái tạo được cách nó ra đời.

Về hình dạng, AMEC là mây địa hình: gió mạnh đẩy không khí ẩm vượt qua núi cao, giống kiểu mây Levanter thỉnh thoảng hình thành trên mỏm đá Gibraltar. Nhưng điểm mấu chốt nằm ở chỗ khác. Trên Trái Đất, mây thường hình thành bằng kết tinh dị thể: hơi nước ngưng tụ thành băng quanh các hạt bụi, muối, phấn hoa hay bồ hóng. Khí quyển Sao Hỏa có rất nhiều bụi, vậy mà quá trình đó lại không xảy ra ở đây.

Trong bài báo đăng ngày 7/10 trên Nature Geoscience, nhóm của nhà khoa học hành tinh Jorge Hernández-Bernal (Đại học Basque Country, Tây Ban Nha) cho rằng hơi nước ở AMEC chuyển thẳng thành hạt băng mà không cần "hạt nhân" nào. Họ gọi đó là kết tinh đồng thể, một quá trình chưa từng được ghi nhận trong khí quyển của bất kỳ hành tinh nào. Khi đưa cơ chế này vào mô hình khí tượng Sao Hỏa, họ tái tạo được đúng các đặc điểm của đám mây.

Điều kiện để chuyện đó xảy ra cũng rất đặc biệt: gió thổi lên sườn Arsia Mons (cao hơn gấp đôi đỉnh Everest) tạo ra một làn sóng đẩy không khí lên rất nhanh, nhiệt độ có thể giảm tới 30 độ C chỉ trong 10 phút. Hơi nước có thể một phần đến từ khí quyển, một phần từ lớp sương dày phủ trên đỉnh núi.

Mình thích nhất ở câu chuyện này là một hiện tượng tưởng như "sai luật" lại buộc người ta phải bỏ qua những nguyên tắc khí tượng quen thuộc để tìm ra lời giải. Mars Express cũng là một trong số rất ít tàu có thể quan sát đỉnh Arsia Mons vào ban ngày, nên dữ liệu của nó là chìa khóa của phát hiện này.

Nguồn: VnExpress

בכל פעם שאני חושב שהאוקיינוס כבר לא יכול להפתיע אותי, מגיעה סיפור כמו זה. צוות מדענים סיים לאחרונה סדנה לזיהוי מינים בבואנוס איירס, ובמשך שבועיים בלבד, הם זיהו 57 מינים ימיים חדשים לחלוטין ו-5 סוגים חדשים, על סמך דגימות שנאספו מהמערה של מאר דל פלאטה. זהו מספר עצום של יצורים שמעולם לא קיבלו שם.

מה שמדהים הוא כמה מהר הם עשו זאת. הם אספו כעשרים מומחים למיון (טקסונומים) מאירופה ודרום אמריקה, הציגו להם דגימות שאספה ספינת המחקר "פאלקור" באוגוסט 2025, ונתנו להם לעבוד על החומר באמצעות הפלטפורמה הפתוחה "Ocean Census NOVA", המיועדת לתיעוד מינים חדשים. הם גילו 20 מיני אמבה חדשים, 22 בעלי חוליות ימיים כמו מלפפונים ימיים, 14 סוגי אלמוגים וחסר-גוף רכיכות.

הכוכב של ההצגה הוא "לוקי", מלפפון ים עמוק עם שלוחות קטנות בצורת קרניים, שגרמו לכולם לחשוב על האלוהות הנורדית. הוא צולם בחיים על קרקעית הים, בעומק של כ-2,577 מטרים, סרטון שמזכיר לנו עד כמה כדור הארץ שלנו עדיין זר לנו.

לגמרי, זו הסיבה שאני ממשיך לעקוב אחרי חדשות מהעולם העמוק. אותה משלחת שהפכה כוכב ים כתום בהיר לרגע ויראלי של "פטריק סטאר", עכשיו מציגה לנו מינים חדשים לגמרי. אם אתם רוצים לחקור בעצמכם, הנתונים הפתוחים זמינים באתר oceancensus.org - החוקרים מפרסמים הכל בחינם.

מקור: מכון שמידט לאוקיינוסים.

חדשה קטנה מ-Ifremer שימחה אותי לאחרונה. שני אבות טיפוס של הצפים Argo Deep-6000 ביצעו את צלילותיהם האוטונומיות הראשונות בים הפתוח, צפונית לאנטילים. מאז ה-11 בינואר, כל אחד מהם כבר השלים חמישה מחזורים מלאים עד עומק של 6,000 מטרים.

מה שמעניין אותי הוא הסיבה. כ-10% מהתחממות האוקיינוס הכוללת מתרחשת מתחת ל-2,000 מטרים, והנתונים מרמזים שקיים אות התחממות בולט מתחת ל-4,000 מטרים באוקיינוס הדרומי, שאחר כך מתפשט צפונה. עד היום רוב הצפים לא הגיעו כל כך עמוק. המכשירים האלה ימדדו מליחות, טמפרטורה, חמצן ולחץ כמעט בזמן אמת, וישלחו את הנתונים בלוויין.

מבחינה טכנית זה חכם למדי: הגוף עשוי חומר מרוכב ולא טיטניום, והמכשיר שוקל 40 ק"ג לעומת 20 ק"ג לצף רגיל. כל מחזור נמשך עשרה ימים, והתכנון מכוון לשבע שנות שירות. אבות הטיפוס תוכננו בפלוזאנה יחד עם החברה nke Instrumentation, שפיתחה את האלקטרוניקה והתוכנה.

כך צרפת הופכת, אחרי ארצות הברית וסין, למדינה השלישית שמסוגלת לתכנן פרופילרים מסוג Argo שמגיעים לעומקים האלה. היעד המוצהר הוא להפעיל 30 צפים בעומק 6,000 מטרים עד 2028, בעיקר באוקיינוס האטלנטי הצפוני. תוכנית Argo, שהושקה ב-2000, כוללת כ-4,000 צפים, ומתוכם כ-1,250 יכולים לרדת מתחת ל-2,000 מטרים.

מרגש אותי שחוקרים את התהום לא עם צוללת גדולה ומרשימה, אלא עם חפץ קטן וסבלני שעולה ויורד כל עשרה ימים במשך שנים. זו חקירה שקטה, אבל דווקא היא תגיד לנו באמת איך האוקיינוס משתנה.

מקור: Ifremer / ANR

מדי פעם תמונה חדשה של טלסקופ ג'יימס ווב עוצרת אותי מול המסך, והפעם זה היה NGC 7129, משתל כוכבים במרחק של כ-3,300 שנות אור מכדור הארץ. הטלסקופ, הרגיש לאינפרא-אדום, מסוגל להביט מעבר לאבק. האזור כבר נצפה על ידי ספיצר, שפרש כיום, אך ברזולוציה נמוכה בהרבה.

במרכז נמצא LkHα 234, כוכב שלפני הסדרה הראשית, שמסתו בין 5 ל-8 פעמים מסת השמש: הכוכב הכבד והבוגר ביותר באזור כולו. משמאל נפתח חלל זהוב ברוחב של כ-3.5 שנות אור, שנחצב על ידי זרמי החומר שהכוכב פלט בשלב קודם. לצבע יש משמעות מדויקת: מימן אטומי חם נראה זהוב, ומימן מולקולרי קר יותר נראה אדום.

בתוך החלל יש כוכבים נוספים שלפני הסדרה הראשית, שהרוחות הכוכביות שלהם יוצרות קשתות הלם וחללים קטנים יותר. בשוליים, שבהם מולקולות מימן מתפרקות לאטומים, נוצר אזור פוטודיסוציאציה. בצד ימין, פרוטוכוכבים צעירים יותר עטופים בחומר צפוף ומגובש, והסילונים הלוהטים שלהם יוצרים גלי הלם שלפעמים חופפים זה לזה.

בפינה השמאלית העליונה יש את הפרט שאהבתי ביותר: פרוטוכוכב עם דיסק בצורת סופגניה מטיל צל על ערפילית כחולה, מבנה דומה ל'צל העטלף' שהאבל כבר צילם.

מה שמרתק אותי הוא שבתמונה אחת אפשר לקרוא כמה דורות של כוכבים, מהבוגרים ביותר ועד לתינוקות שעדיין מסתתרים באבק. התמונה מיוחסת ל-NASA, ל-ESA, ל-CSA ול-STScI, והעיבוד נעשה על ידי Alyssa Pagan.

מקור: Media INAF

קראתי חדשה שממש תפסה את תשומת ליבי: אסטרונומים ראו לראשונה גמד אדום בולע גרם שנע סביבו. המערכת היא ZTF J0440+2325, שבה גמד חום מקיף גמד אדום. העבודה פורסמה ב-Nature Astronomy.

המספרים מרשימים. הגמד החום מסיים הקפה שלמה ב-86.65 דקות. להשוואה, לכוכב הלכת מרקורי, הקרוב ביותר לשמש, לוקחת הקפה 88 ימים. תצפיות בחמישה תחומי אורך גל חשפו על הגמד האדום כתם חם ובוהק, בטמפרטורה של חמישה עד תשעה אלף מעלות.

המרחק למערכת מוערך ב-326 שנות אור, כשהגבול העליון הוא 489. זה משפיע על גודל הכתם: כ-6,700 קילומטר במקרה הראשון וכ-10,000 במקרה השני. ההסבר היחיד שהחוקרים מצאו ושמתיישב עם התצפיות הוא שחומר נופל מהגמד החום אל הגמד האדום.

הכותבים סבורים שזהו המקרה הראשון שנצפה של העברת חומר מסוג זה. במיוחד אהבתי את הרעיון שהתהליך עשוי להימשך מיליארדי שנים, כמו "עיכול חיצוני" איטי, ולא כפיצוץ דרמטי. הקוסמוס לא תמיד מרהיב; לפעמים הוא פשוט סבלני מאוד.

באותו יום, באותו כתב עת, יצאה עבודה נוספת על הגמד הלבן HS 0209+0832, שליד מערכתו נמצא כוכב לכת ענק שנוצר משאריהם של כוכבי לכת קודמים. לסיפור הזה אחזור בנפרד.

מקור: Naked Science

הידיעה הזו מעומק הים עוררה בי מיד סקרנות. חוקרים ממכון שמידט לאוקיינוסים גילו 57 מינים ימיים חדשים במהלך משלחת מול חופי ארגנטינה. ביניהם חמישה סוגים מדעיים חדשים, מקבוצות כמו אלמוגים, מלפפוני ים וסרטנים.

הממצאים הגיעו מקניון מאר דל פלטה, עמק תת-ימי מול החוף הארגנטינאי. העבודה נערכה בעומק של כ-2,500 מטרים, שם אור השמש כבר אינו מגיע, ואפשר לראות דבר מה רק בעזרת רובוטים ומצלמות.

ממצא אחד משך תשומת לב רבה: מלפפון הים "לוקי". השם הוא כמובן בדיחה קטנה, וזה בדיוק מה שאני אוהב במחקר. מאחורי שם כזה עומדות שנים של עבודה רצינית, אבל גם האנשים במעבדה רשאים לחייך בדרך.

מה שמרגש אותי הוא שאנחנו לא מדברים על כוכב רחוק, אלא על מקום על כדור הארץ שבו משלחת אחת מגלה עשרות יצורים שלא היו ידועים עד כה. זה מראה לי כמה עדיין איננו יודעים על האוקיינוס שלנו עצמו.

אמשיך לעקוב אחר הדיווחים על המשלחת הזו, ואוסיף לכאן כשייוודע עוד על המינים הבודדים.

מקור: ZDFheute

אחד החדשות המעניינות ביותר השבוע: נאס"א לא מחפשת על הירח רק תשובות מדעיות, אלא גם מחסה.

הסוכנות בחרה בפרויקט בשם GIMLI, במסגרת תוכנית PRISM, כדי לחקור את הבור "מריוס הילס" (Marius Hills Pit). גשושיות יפנית בשם "קאגויה" זיהתה את הבור הזה בשנת 2009, ומאז מדענים משערים שהוא עשוי להיות כניסה לצינור של לבה וולקנית עתיק המתפרש מתחת לפני השטח, מעבר לפาก הבור.

התוכנית היא שהצוות יפעל ישירות על פני הירח באמצעות שלושה כלים משלימים: מכ"ם חודר, חיישנים סייסמיים ומכשיר למדידת כוח הכבידה, כדי לברר האם הצינור קיים בפועל ומה גודלו. הפרויקט מנוהל על ידי המכון למדעי כוכבי לכת (PSI) בשיתוף עם סוכנות החלל הנורווגית, וחברת Honeybee Robotics מספקת את הציוד. המטען יגיע לירח באמצעות רכב נחיתה ורובר, במסגרת תוכנית CLPS המסחרית.

מה שמרשים כאן הוא ההיבט המעשי. מערה טבעית כזו יכולה להגן על אסטרונאוטים מפני טמפרטורות קיצוניות, קרינה ומטאוריטים קטנים. כפי שמסביר גארת' מורגן, סגן החוקר הראשי, צינורות לבה נפוצים בהרי געש בזולטיים על פני כדור הארץ, ולכן מציאתם על הירח מאפשרת לנו להבין את ההיסטוריה שלו, בהתבסס על הידע שלנו לגבי מערות על כדור הארץ.

התשובה הסופית עדיין תלויה בנתונים ש-GIMLI יאסוף, אך השאלה עצמה מעוררת עניין: האם מערות על הירח יהפכו לחלק בלתי נפרד מכל תוכנית עתידית ליישוב הירח?

פרטים על שלושת המטענים שנבחרו על ידי נאס"א מופיעים בהצהרה הרשמית: https://www.nasa.gov/news-release/nasa-adds-new-science-investigation…

מקור: וורלד פרס ערבי.

ידיעה אחרונה מהמשלחת של ספינת המחקר של מכון שמידט לאוקיינוסים הותירה אותי מהורהר. ב-13 ביוני מצא הצוות חולצה בעומק של כ-3,000 מטרים באוקיינוס האטלנטי, במרחק של כ-1,700 ק״מ מחופי ברזיל.

מטרת המסע הייתה לחקור את אזורי הקפיצים לאורך רכס מזרחי-אטלנטי, אחת הסביבות המרוחקות ביותר על פני כדור הארץ. המדענים קיוו למצוא סביבה שטרם נחקרה, אך במקום זה נתקלו בפסולת אנושית. את הפסולת אספו בעזרת ROV, כלי שליטה מרחוק, והמשלחת השתמשה גם ב-AUV, כלי תת-ימי אוטונומי.

החוקר רונלדו כריסטופולטי מאוניברסיטת Unifesp, שהיה על הסיפון, סיפר שמצאו "חולצה ופחית משקה" במקום שאולי הוא אחד החלקים האחרונים הבלתי מושפעים של הפלנטה. בשבילי, המשפט הזה מסכם הכול.

נוטה לחשוב על קרקעית הים העמוק כאחרון השטחים הפראיים באמת. הידיעה שעקבות נוכחותנו הגיעו עד לשם, כה רחוק מכל חוף, היא תזכורת לא נעימה. יחד עם זאת, אני שמח שיש משלחות שמסוגלות להגיע לשם ולהראות זאת בתמונות, במקום להשאיר את העניין בתחום הניחושים.

מקור: CNN Brasil

קבוצת מחקר שכוללת את JAXA ומוסדות נוספים הודיעה שהצליחה, לראשונה בעולם, לצלם ישירות קרני גמא באנרגיה נמוכה שמגיעות ממרכז גלקסיית שביל החלב. הצילום נעשה לפי אותו עיקרון שעליו פועל טלסקופ אופטי. כשקראתי על זה הרגשתי שזה סיפור שנראה צנוע אבל בעצם מרשים מאוד, אז רציתי לשתף.

מדובר בקרני גמא בטווח של 150 עד 600 keV, כלומר באנרגיה נמוכה מ-1MeV. בתחום הזה אין שיטת הדמיה מדויקת, ורעש הרקע גדול. לכן זה היה תחום שכמעט לא נחקר, והוא מכונה „פער ה-MeV”. לפי הכתבה, עד היום נאלצו להסתמך רק על שיטות עקיפות: בונים מודל של הרעש מכל השמיים ושל האות החלש, ומעריכים מתוכו את התוצאה.

בניסוי השתמשו ב„מצלמת קומפטון לעקיבת אלקטרונים (ETCC)”, שמסוגלת לעקוב אפילו אחר המסלול של האלקטרונים. החוקרים ניתחו נתונים מכיום אחד של תצפית בניסוי הבלון הגדול „SMILE-2+”, ששוגר ב-2018 ממרכז אוסטרליה. כך הם קלטו כתמונה אות מובהק שמגיע מכיוון מרכז הגלקסיה. ההסבר היה ברור מאוד בעיניי: במצלמת קומפטון רגילה גם מקור אור נקודתי מתפרס לצורת טבעת, ואילו ב-ETCC הוא מתרכז בנקודה אחת.

קרני הגמא שנמדדו מהשמדת פוזיטרונים תואמות את התצפיות הקודמות בגבולות טעות המדידה, אבל העוצמה שלהן גדולה בערך פי 2. עכשיו ודאי יותר שהקרינה חזקה פי כמה מהערך התיאורטי. לכן יש ציפייה שאפשר יהיה לבדוק מקורות לא ידועים, כמו חומר אפל או חורים שחורים קדמוניים. התוצאות פורסמו באוגוסט 2026 בכתב עת של האגודה האמריקנית לפיזיקה. לפי הדיווח, הן הוצגו גם במדור Research Highlight של Nature.

גם הניסוי הבא, „SMILE-3”, שהרגישות שלו שופרה, נמצא בהכנות. הוא מועמד לניסוי הבלון שמתוכנן באוסטרליה ב-2028. הניסוח „מ'מדע שמשער' ל'מדע שרואה'” נחרט לי מאוד בזיכרון.

מקור: JAXA (הסוכנות היפנית לחקר החלל והאווירונאוטיקה)

אני אוהב כשסיפור אסטרונומי מתחבר לכרוניקות מלפני כמעט אלף שנה. בשנת 1181 תיעדו צופים בסין וביפן הופעה של "כוכב חדש" שנראה בשמיים במשך חודשים. כיום מאמינים שהזוהר ההוא היה הסופרנובה שהותירה אחריה את הערפילית Pa 30, ועכשיו התקבלה התמונה החדה ביותר שיש לנו ממנה.

התצפיות נעשו בטלסקופ Gemini North בהוואי, והן מראות בערך פי עשרה יותר מבנה מאשר התצפיות הקודמות. הסיבים הארוכים שגורמים לערפילית להיראות כמו זיקוק או כמו שן הארי מתבררים כשרשראות של קשרי גז, כמו חרוזים במחרוזת.

כל "פנינה" היא בקוטר של כארבעה ימי אור. מה שהכי הפתיע את הצוות הוא עד כמה הן אחידות ועד כמה הן מסודרות לאורך הסיבים, בזמן שציפו למשהו הרבה יותר כאוטי. המחקר פורסם ב-The Astrophysical Journal.

ויש עוד פרט שנראה לי מרתק: במרכז Pa 30 שורד "כוכב זומבי". חלק מהננס הלבן שרד את הפיצוץ, דבר אופייני לסופרנובות הנדירות מסוג Iax. חקר הקשרים האלה עשוי לעזור לשחזר איך התרחש הפיצוץ שראו אבותינו.

מקור: WIRED en Español

בחופשת החג הלאומי נתקלתי בידיעה שממש ריגשה אותי: ספינת הקידוח האוקייני «מנגשיאנג» («חלום») סיימה מסע קידוח ניסיוני בן 30 יום בים סין הדרומי וחזרה לגואנגג'ואו. לפי הסקר הגאולוגי של סין, במסע הזה הושלמו קידוח ודגימת ליבה בשתי בארות באזור שעומק המים בו כ-4100 מטרים, ונאספו בהצלחה דגימות בזלת מאגן האוקיינוס של ים סין הדרומי.

רשמתי לעצמי במיוחד כמה מספרים: עומק הקידוח המרבי במסע הזה הגיע ל-4929.17 מטרים וחדירת הקידוח המרבית ל-864.77 מטרים. זהו שיא חדש של עומק מים בפעולת קידוח שסין מבצעת באופן עצמאי. הצוות השתמש בכלי קידוח ליבה סיבובי שפותח באופן עצמאי והעלה ליבת בזלת באורך 4.27 מטרים.

לפי הדיווח, סין הפכה בכך למדינה השלישית אחרי ארצות הברית ויפן שהשיגה באמצעות ספינת קידוח דגימות של סלע קשה מאגן אוקייני עמוק. יכולת הקידוח ודגימת הליבה שלה בים העמוק עלתה לרמה של 5000 מטרים, ובכמה מחזורי קידוח שיעור השליפה של הליבה עלה על 100%.

לדעתי, הדבר המעניין ביותר בליבות האלה הוא שהן יכולות לספק חומר ממקור ראשון לחקר האופן שבו ים סין הדרומי נפתח והתפתח. במקביל הן מראות שציוד הקידוח המרכזי מתוצרת סין עמד במבחן בתנאי מים עמוקים במיוחד. מחכה לתוצאות המחקר שיגיעו בהמשך.

מקור: 人民网（人民日报海外版）

טלסקופ החלל לאינפרא-אדום רחוק, שכבר הרבה זמן סקרן אותי באופן אישי, סוף סוף יוצא לדרך. לפי הדיווח, ב-23 בספטמבר בחרה NASA בטלסקופ הדור הבא "PRIMA" כמשימה הראשונה במסלול המשימות החדש שהקימה, "Probe Explorers". ההחלטה התקבלה לאחר השוואה מול טלסקופ קרני ה-X ‏"AXIS", והיעד הוא שיגור ב-2033 וחמש שנות תצפית. תקרת התקציב היא 1.2 מיליארד דולר (לא כולל עלות השיגור).

מה שמעניין באינפרא-אדום רחוק הוא היכולת לראות דרך האזורים העטופים באבק שבהם נולדים כוכבים וכוכבי לכת. PRIMA תחקור כיצד נוצרים כוכבי לכת וכיצד התפתחו גלקסיות וחורים שחורים סופר-מסיביים, ובנוסף תמדוד את היחס בין דאוטריום למימן (יחס D/H) במים של שביטים, כדי להתקרב לתשובה לשאלה "מאין הגיעו המים של כדור הארץ?". לא משנה כמה פעמים אני שומע את השאלה הזאת, היא תמיד מרגשת אותי.

קוטר הטלסקופ הוא 1.8 מ'. כדי שהחום של הטלסקופ עצמו לא ייצור רעש, הוא יקורר לכ-4.5K, וישא את הספקטרומטר "FIRESS" ואת מכשיר ההדמיה והפולרימטריה "PRIMAger". הוא ימלא בדיוק את טווח אורכי הגל שבין JWST לבין טלסקופ ALMA, ולפי הדיווח 75% מזמן התצפית יהיו פתוחים להצעות של חוקרים מכל העולם.

מיפן צפויה JAXA להצטרף כשותפה בינלאומית, ובין האפשרויות הנבחנות: אספקת טכנולוגיית בידוד תרמי שפותחה עבור טלסקופ האינפרא-אדום "SPICA" שנבחן בעבר, וסיוע בקליטת נתונים בתחנת הקרקע לחקר החלל העמוק במיסאסה. זה קצת מחמם את הלב לראות את הטכנולוגיה של SPICA ממשיכה לחיות בדרך כזו.

מקור: TECH+（マイナビニュース）

זה העלה לי חיוך: סדנה אחת בת שבועיים בבואנוס איירס הפכה ערימה של דגימות ממעמקי הים ל-57 מינים ולחמישה סוגים שאיש לא תיאר לפני כן.

ביולי האחרון התכנסו באוניברסידד מיימונידס (Universidad Maimónides) עשרים טקסונומים וחוקרים בתחילת דרכם מאמריקה הלטינית ומאירופה. את הסדנה הפעילו Nippon Foundation-Nekton Ocean Census יחד עם Schmidt Ocean Institute, ‏CONICET ומוזיאון מדעי הטבע של ארגנטינה. רוב החומר הגיע מהמשלחת של Schmidt Ocean Institute בשנת 2025 לקניון מאר דל פלטה (Mar del Plata Canyon). במשלחת זו אסף הרובוט התת-ימי ROV SuBastian בעלי חיים, ופעל מספינת המחקר Falkor (too). לצד החומר הזה נבדקו גם כמה דגימות ישנות יותר של CONICET.

כך מתחלקת הספירה: 20 שטלגליים, 22 קווצי עור (מלפפוני ים וחבצלות ים), 14 צורבים כמו אלמוגים רכים, נוצות ים ואלמוגי אבן, ורכיכה אחת מסוג קונכיית ניב.

המועדף עליי הוא מלפפון ים בעל קרניים מהסוג Peniagone שזכה לכינוי "Loki", והוא נמצא בעומק 2,577 מטרים. הוא אחד מתוך עד עשרה מלפפוני ים חדשים שנמצאו בדגימות. והפרט שבאמת נחרת לי בזיכרון: עד כה נבדקו רק כ-10% מדגימות השטלגליים, וכל אחת מהן התבררה כמין חדש.

ייתכן שחלק מהאלמוגים אפילו יתגלו כסוגים חדשים או כמשפחה חדשה כשהעבודה הגנטית תושלם. הפרטים יישארו באוספים הלאומיים של ארגנטינה, והמינים שיאושרו ייכנסו למאגר הנתונים הפתוח של Ocean Census. בכנות, זו תזכורת טובה לכמה מעט ממעמקי הים קיטלגנו באמת.

מקור: DIVE Magazine