Manche Geschichten aus der HiFi-Welt klingen zu schön, um wahr zu sein. Diese gehört dazu: In einem abgelegenen Lager standen 70 originalverpackte Kartons mit AEC C81 – hochwertigen Direktantriebs-Plattenspielern aus den frühen 1980er-Jahren. „New Old Stock“, wie die Profis sagen. Jetzt kommen sie nach und nach in den Handel.
Gefunden hat sie Claus Bücher, der in Taunusstein ein HiFi-Studio betreibt. Das Lager hatte einst sein 2022 verstorbener Freund Hermann Hoffmann angemietet, der über tausend AEC-Plattenspieler aus Japan nach Europa gebracht hatte. 1983 kostete ein C81 1.285 D-Mark – ausgerechnet in der Zeit, als die CD zum Heilsbringer wurde und Plattenspieler vielen plötzlich als veraltet galten.
Technisch ist das Laufwerk spannender, als die Optik vermuten lässt: Direktantrieb von der japanischen Kultmarke Micro Seiki, ein 1,5 Kilo schwerer Aluteller, beleuchtet von einer roten Lampe mit vier Stroboskop-Ringen (33⅓ und 45 U/min, jeweils für 50 und 60 Hz). Bei der Auffrischung half Hartmut Perner aus Wiesbaden, der lange bei Lenco gearbeitet hat: Zwei ausgetrocknete Elkos im Netzteil wurden getauscht, und statt des ursprünglich vorgesehenen Decca-Arms (die letzten 100 Stück sind verschwunden) sitzt jetzt ein Lenco L75 aus derselben Epoche drauf – samt „Korkenzieher“ für das Antiskating-Gewicht und dem Spitznamen „Bahnschranke“.
Im Hörtest mit einem Ortofon MC X10 klang der Oldie eher weich, weitgehend neutral, mit weiter Abbildung, viel Feindynamik und gutem Timing. Gegen einen modernen Clearaudio Concept Signature wirkte er softer, aber ohne Einbrüche. Kritikpunkt: recht anfällig für Trittschall. Preis: 1.450 Euro ohne System, 1.750 Euro mit justiertem Ortofon MC X10, dazu ein Jahr Garantie.
Mir gefällt vor allem der Gedanke dahinter: kein Retro-Nachbau, sondern echte Geräte von damals, behutsam fit gemacht – und es gibt nur diese 70. Wer einen live sehen will: Claus Bücher stellt auf der Finest Audio Show am 17. und 18. Oktober im darmstadtium in Darmstadt aus. Infos:
https://www.cba-audio.de/
Quelle: LowBeats
שמעתי לאחרונה שקלטות אודיו חוזרות להיות פופולריות, ולכן הוצאתי מהארון מכשיר הקלטה ישן וקלטות. לפני שה-CD הפך לפורמט הדומיננטי, קלטות אודיו היו הדרך היחידה "להקליט" מוזיקה. אני זוכר את הימים שבהם הקלטתי שירים מהרדיו, ואת הימים שבהם שכרתי דיסקים והעברתי אותם לקלטות.
אחת ההנאות של אותה תקופה הייתה בחירת הקלטות. היו דרגות איכות שונות של קלטות, כמו TDK, SONY, maxell, AXIA ו-That's, גם באותה רמת איכות בסיסית. פשוט להסתכל על האריזות והעיצובים היה מבלה את הזמן. הייתי מכוון את עוצמת ההקלטה לגבול העליון, ומפעיל את טכנולוגיית הפחתת הרעשים של Dolby. כך, הקלטתי כל קלטה, ויצרתי את "האוסף" האישי שלי.
כשחושב על זה היום, אני חושב שהמאמץ הזה הוא שיצר את החיבה שלי למוזיקה. גם התסכול כשקלטה נגמרה באמצע שיר, וגם ההתלבטות לגבי נקודת החיתוך בין הצד א' לצד ב' – הכל היה חלק מהחוויה. תמיד חלמתי על מכשיר ה-DRAGON של Nakamichi, אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג אותו. עם זאת, אני שמח לדעת שמכשירים כמו TASCAM עדיין מייצרים מכשירי הקלטה, וזה נותן לי תירוץ להמיר את הקלטות הישנות שלי לפורמט דיגיטלי.
מקור: מגזין של חנות JATO online.
כתבה ב-AV Watch סיפרה לי ש-Magnetic Laboratory (Jiki Kenkyujo) משיקה קסטה מוזיקלית חדשה בשם "Nomal Position/Type-I". המחיר לקסטה הוא 1,100 ין, והמכירה מתחילה ב-13 באוקטובר. הכמות מוגבלת, והיא נמכרת רק בחנות הישירה של החברה, MAG-LAB.
ההזמנה המוקדמת תתבצע בדוכן של Magnetic Laboratory באירוע "CASSETTE WEEK MARKET 2026" ב-12 באוקטובר, ושם אפשר גם להאזין לה. זו הקסטה החדשה השנייה של החברה, אחרי "High Position/Type-II" שיצאה ביולי 2026.
המאפיין הבולט הוא שימוש בחומר מגנטי בצפיפות גבוהה. נאמר שיש לה תכונות מצוינות אפילו בין סרטים במצב רגיל (סוג I). לפי הכתבה, יש לה עומק בתדרים הנמוכים והבינוניים, תגובה טובה בתדרים הגבוהים ותגובה תדרית שטוחה לאורך כל הטווח. כרטיס האינדקס ממשיך את העיצוב של High Position/Type-II: אינדקס כסוף על רקע שחור, שטח לכתיבה בחלק מהצד הקדמי ובגב, ומדבקת אינדקס אחת בתוך האריזה. הקסטות מורכבות במתקן המקומי "磁気研カセットラボラトリ", אחת אחת.
מה שמשמח אותי באופן אישי הוא שקסטות ריקות חדשות מיוצרות שוב ביפן. יהיה לא משנה כמה טוב תשמרו על הדק, בלי סרטים הוא מאבד חצי מהחוויה. אחכה לשמוע מהקונים איך היא נשמעת באמת.
אני חושד שגם כאן יש הרבה בעלי דקים. בדרך כלל אתם משתמשים בסרטים במצב רגיל או במצב גבוה?
מקור: AV Watch
באתר Antyweb מצאתי טור מאת Konrad Kozłowski על חזרתה של קסטה אגדית. Maxell, יחד עם רשת החנויות Disk Union, מייצרת מחדש את הדגם UD-60U, סרט ברזל מסוג I שהתחרה במוצרים של Sony ו-TDK בשנות השבעים.
סדרת UD הופיעה לראשונה ב-1970, וה-UD-60U המקורית אפשרה הקלטה של 60 דקות. המהדורה החדשה שומרת על המראה הישן, אבל מוסיפה צבעים חדשים, שחור ואדום, שמזכירים את צבעי Disk Union. לעת עתה היא נמכרת רק ביפן, כך שמעריצים באירופה ובצפון אמריקה יצטרכו להתאזר בסבלנות. קסטה בודדת עולה 990 ין, בערך 23 זלוטי, וסט של שלוש עולה 2,900 ין, בערך 68 זלוטי.
ההסבר של Disk Union מעניין: לפני העידן הדיגיטלי, החלפת קסטות הייתה הדרך הבסיסית לשתף מוזיקה. החברה גם מציעה להקליט מתקליטי ויניל כדי לקבל את הצליל האופייני של הקסטה.
הכותב מציין שסרטי סוג I אינם הבחירה הטובה ביותר להקלטות הי-פיי, שכן לשם כך עדיפים סרטי כרום מסוג II או סרטי מתכת מסוג IV. אבל הם מתאימים מאוד כמדיום נתונים למחשבי 8 סיביות כמו Commodore 64 עם ה-Datassette שלו, ZX Spectrum, Amstrad CPC, BBC Micro ו-MSX. Maxell כבר חזרה לעבר שלה בעבר: ב-2016 הוציאה קסטות באריזה רטרו, וב-2025 הכינה יחד עם Disk Union את האצווה הראשונה של UD-60U, שזכתה להתעניינות רבה.
מה שהכי משמח אותי הוא שמישהו עדיין מייצר קסטות ריקות וחדשות. איזה סוג סרט אתם מעדיפים להקלטה?
מקור: Antyweb
הנה שטות טכנולוגית רטרו חמודה: מצלמה ששומרת את התמונות שלה על קלטת אודיו רגילה במקום על כרטיס SD. הפרויקט הוא של Jordan Blanchard.
ESP32 עם מודול מצלמה מצלם את התמונה, ומסך קטן מציג תצוגה מקדימה חיה בזמן הכיוון. לאחר מכן התמונה הדיגיטלית הופכת לאות שמע אנלוגי ומוקלטת על הקלטת, בשימוש ברעיון של טלוויזיית סריקה איטית (SSTV) שחובבי רדיו משתמשים בו כבר עשרות שנים כדי לשלוח תמונות כצליל.
ההשמעה נעשית בעזרת RP2040, שקולט את השמע בזמן שהקלטת נעה ומרכיב מחדש את התמונה. הוא משתמש בכמה טריקים כדי לשמור על נאמנות השחזור למקור, וחיבור טורי אופציונלי מאפשר למחשב לבצע את שלב העיבוד האחרון. התמונות שומרות על המראה הייחודי של SSTV, שנובע מהמדיום האנלוגי עצמו. גם דק הקסטות נבנה בהתאמה אישית.
הכתבה לא מציינת רזולוציית תמונה, מהירות קלטת או זמני העברה, ולכן הפרטים האלה נמצאים בעמוד הפרויקט. עם זאת, אני אוהב את הדרך שבה הקסטה חוזרת להיות מדיום נתונים. למי שאוסף דקים, זו תזכורת לכך שהמכונות האלה עדיין יכולות לעשות דברים מפתיעים.
מקור: Hackaday
הבלוג Son-Vidéo.com פרסם במרץ 2026 מאמר ארוך על חזרתה של קלטת הקסטה, וקראתי אותו בעניין רב. נקודת המוצא היא פורמט שהאמינו שנקבר קודם על ידי התקליטור ואחר כך על ידי הזרמה, ואשר עכשיו שוב מושך דורות צעירים. הם מחפשים משהו שאפשר להחזיק ביד, ודרך האזנה איטית יותר.
המאמר פותח בהיסטוריה. פיליפס הציגה את קלטת הקומפקט בשנות השישים, והיא התבססה במערכות היי-פיי, ברדיו הרכב ובנגנים ניידים, עד שהתקליטור של סוני ופיליפס החליף אותה בשנות השמונים והתשעים. כיום הקלטת חוזרת כבחירה אלטרנטיבית ולא כפורמט המוני. אמנים מסוימים ממשיכים להוציא אלבומים בתפוצה מוגבלת, והעמותה Intertapes מדגיטלת קלטות אנונימיות שנמצאו או נזנחו, ורואה בהן עדות תרבותית.
הכותב מקשר את התנועה הזו לנטייה של “אורח חיים אנלוגי”. מול רוויה דיגיטלית והמלצות אוטומטיות, אנשים בוחרים צד אחד של הקלטת ומאזינים לאלבום בסדרו המקורי, בצליל לא מושלם אך חם. הוא מצטט גם כתבה של CNN מינואר 2026 על תחביבים אנלוגיים.
ההמלצות לציוד מוחשיות. לנסיעה: ה-Muse M-152 ברמת הכניסה, ה-FiiO CP13 המתוחכם יותר, או הנגן We Are Rewind. לבית: דק ה-Teac W-1200 שמתחבר למערכת היי-פיי, וה-Teac AD-850-SE/B, שמשלב נגן תקליטורים ודק קלטות עם הקלטת MP3 דרך USB.
מה שנשאר איתי הוא הקטע על אוספים שהוקלטו מהרדיו, שבהם לעתים קרובות פספסו את תחילתו של שיר. דווקא אי־השלמות הזו נותנת להם את ערכם הרגשי. הקלטת כנראה לעולם לא תשוב להיות דומיננטית, אבל חזרתה מזמינה האזנה מודעת יותר.
מקור: Blog Son-Vidéo.com
עם דעיכת שידורי ה-AM, רבים מהרדיואים הישנים עם מנורות הופכים לקישוטי מדף. פרויקט שהוצג השבוע ב-Hackaday מנסה לשנות זאת. Gareth Davies בנה משדר AM קטן סביב ESP32-S3 שקולט זרם רדיו מהאינטרנט ומשדר אותו, כך שרדיו וינטג' יוכל לקלוט אותו שוב. הקוד נמצא במאגר ה-GitHub שלו בשם esp32-am-transmitter.
מה שמעניין אותי הוא כמה מעט חומרה נדרשת. אין כאן שבב RF ייעודי. אות הרדיו נוצר כרצף פולסים ישירות מפין GPIO, ובתוך קופסה מודפסת בתלת־ממד נמצא סליל חוט מרווח שמקרין רק את הכמות שמספיקה כדי שרדיו קרוב יקלוט אותו. התדר של היציאה הוא 200 קילוהרץ, בתחום הגלים הארוכים האירופי, אם כי הכתבה משערת שאפשר גם לייצר תדר גלי ביניים.
התגובות מעניינות לא פחות מהפרויקט עצמו. קוראים מציינים שרצף פולסים של GPIO ללא סינון מייצר הרמוניות שעשויות להגיע הרבה מעבר לתדר המיועד, והיוצר עצמו מודה שייתכן שזה אסור בהרבה מדינות. אחרים מציעים דרכים עדינות יותר, כמו משדר FM קטן שמזין את כניסת ה-FM של הרדיו.
זו רעיון נחמד לקריאה, אבל אם רוצים לנסות משהו דומה, כדאי לבדוק קודם את תקנות השידור המקומיות ולשמור על הספק נמוך מאוד. זו תזכורת טובה לכך ששיקום ציוד שמע ישן עוסק לא רק בחומרה, אלא גם בשמירה על דרך להזין אותו במשהו שכדאי להקשיב לו.
מקור: Hackaday
ב-hifi.nl מתפרסם דיווח של רוד יונקר על זרוע הפטיפון Supatrac, שאותה שמע בחנות Rhapsody, בתוספת שיחה עם ממציאה ריצ'רד בריין. החלק היפה ביותר בעיניי הוא סיפור הממציא, כי הוא מתחיל מציוד ישן.
בזמן הסגר קיבל בריין מבית שכן ציוד ישן: מגבר LEAK Stereo 20 ושני פטיפונים Garrard 301 משנת 1963, שהיו מצוידים בזרועות SME 3009 ובמחטים Ortofon SPU. את מגברי ה-LEAK מכר ב-eBay, ואת ה-Garrard שמר לעצמו. הוא רצה לתת להם זרועות טובות יותר. את זרוע Well Tempered לקח כנקודת מוצא, אבל מצא אותה מנומסת מדי וקצת משעממת, ולכן תכנן גרסה משלו. כבר בגיל חמש-עשרה קנה Linn Sondek משומש מירושה בסך 300 פאונד.
הרעיון המרכזי נמצא במיסב. נקודת הסיבוב צומצמה לנקודה אחת מול המחט, והזרוע תלויה משני חוטים שנפגשים בראש אחד. כך אמורה להיות חיכוך קטן וחופש גדול לתנועה לצדדים ולמעלה ולמטה. הטענה שהיא עדיפה על מיסבי ABEC קרמיים מהטובים ביותר היא של בריין עצמו. הצינור עשוי סיבי פחמן עם סיבים מקבילים, ועדיין מיוצר בלונדון. יש כמה אורכים; הגרסה הסטנדרטית מתאימה ל-Rega, ל-Linn, ל-Technics ול-SME, ולפטיפונים אחרים מכינים התקנות בהתאמה אישית.
ב-Rhapsody ניגנה הזרוע (ה-Blackbird וה-Nighthawk) במערכת יחד עם רמקולי Marten Coltrane Statement Quintet ו-Döhmann Helix Two MK3. הכתב מכנה זאת אחת ההדגמות האנלוגיות הטובות ביותר שחווה, אבל נשאר זהיר: התוצאה נובעת מהסינרגיה של המערכת כולה. בריין עצמו אומר שוויניל יציב מאוד ועדיין יהיה במצב טוב בעוד חמש מאות שנה, בניגוד לקלטת מגנטית. בעולם של אספנים של קלטות ותקליטים ישנים, המשפט הזה נשאר בזיכרון.
מקור: hifi.nl
Al Williams מ-Hackaday כתב על שחזור שמצאתי בו סיפוק מפתיע: מכונן סטריאו Heathkit AJ-43C מסביבות 1965, שנחלץ מפח מיחזור על ידי RCD66, שתיעד את כל העבודה בסרטון ביוטיוב.
המכונן היה במצב גרוע. כל הקבלים האלקטרוליטיים היו פגומים, וזה לא מפתיע במכשיר בגיל כזה. במקום לרדוף אחרי תקלות אחת־אחת, RCD66 בחר בשיפוץ מלא: רוב הרכיבים הוחלפו, וטרנזיסטורי הג׳רמניום נבדקו כדי שאלה שעדיין עבדו יוכלו לחזור למעגל. מספר לוחות טופלו, וספק הכוח המקורי עם דיודות זנר הוחלף בתכנון מודרני יותר.
Al Williams רואה בשיפוץ המלא את הדרך הנכונה למכשיר כזה, ואני מסכים איתו. כשכל הרכיבים מסוג אחד מתים, החלפת כולם מהירה ואמינה יותר מתיקון אחד־אחד. הערכה נמכרה במקור ב־130 דולר, וכיף לראות שחלק מההיסטוריה הזו ניצל מערימת הגרוטאות.
הכתבה לא מספרת איך נשמע המכונן המוגמר, ולכן צריך לצפות בסרטון כדי לדעת. בתגובות קורא אחד הצביע על כפתורי הכוונה נפרדים ל-AM ול-FM, על הקבל המשתנה המשולש של ה-AM, על שלבי ה-IF הרבים עם כוונון כפול ועל המפענח הסטריאו הניתן לכיוון, והציע להחליף את טרנזיסטור כניסת ה-RF של ה-FM כדי לשפר רגישות.
למי שאוסף או מתקן מקלטים ומכונני רדיו ישנים, זו תזכורת טובה לכמה הנדסה זהירה יש בתוך הערכות האלה משנות השישים.
מקור: Hackaday
ג'ני ליסט מ-Hackaday הפנתה לסרטון שמתאים מאוד לפורום הזה: שירות מלא של דק קסטות Realistic מאת ערוץ היוטיוב Ken's Shop. מדובר בסשן עבודה על ספסל ללא עריכה, שלדבריה מרגיע לצפות בו. Ken מעריך שהדק מתוארך לסוף שנות השבעים או לתחילת שנות השמונים.
הטיעון שלה הוא שהדקים האלה בנויים היטב, נפוצים בשוק המשומשים, ושהעבודה עליהם בדרך כלל לא הרבה יותר מסשן אחד על הספסל. העבודות הטיפוסיות שהיא מונה הן ניקוי ושימון של מנגנונים בני עשרות שנים, החלפת רצועות שאולי התבלו, ובמידת הצורך כוונון אזימוט, כלומר יישור הראשים. זה עדין למדי, אבל יחסית קל לתקן.
גם שרשור התגובות שווה מבט. קורא אחד מציין שדקים אלקטרו-מכניים ישנים החזיקו כמעט לנצח והיו קלים לשירות, בעוד שדקים חדשים יותר, מבוססי לוגיקה, נופלים יותר ומתוקנים בקושי רב יותר. אחר מחפש מדריך חלקים ל-Realistic SCT-24A, דגם 14-613, ומישהו מספר שיש לו AKAI GXC 46D שנרכש בסביבות 1974 ועדיין עובד, ומביא קישורים לארכיוני מדריכים ב-audio-database.com וב-hifiengine.com.
מה שאני אוהב כאן הוא התזכורת שאין צורך להתחיל שחזור בפרויקט יקר. רצועות חדשות, שימון ויישור ראשים הם לעיתים קרובות ההבדל בין קישוט במגירה לדק שעובד. הסרטון המקורי נמצא ב-YouTube בערוץ Ken's Shop (
https://www.youtube.com/watch?v=fQM_7QyXq_o).
אם יש לכם דק שמחכה לשירות הראשון, מה יש ברשימת הבדיקות שלכם? כתבו את הדגם ואשמח לחפש מדריך.
מקור: Hackaday
כתבה ב-Correio Braziliense גרמה לי לעצור ולחשוב. דיסקוגס, המוכרת כקטלוג דיגיטלי של תקליטים, מתכוונת להיכנס גם לצריכה הפיזית של מוזיקה, באמצעות השקת נגן קסטות נייד שנושא את המותג שלה. את הידיעה פרסם לראשונה Music Ally, ואז חזר עליה האתר Moneyhits.
הטקסט טוען שחזרתה של הקסטה היא יותר מנוסטלגיה. לדבריו, מדובר באסטרטגיה של פרסטיז' שמכוונת לקהל שעייף מחוסר היציבות של הדיגיטל, ובעיקר לדור Z, שיעריך את תחושת הבעלות ואת החוויה של האזנה לאלבום שלם בלי לדלג בין שירים. לדעת הכותב, דיסקוגס מכירה היטב את הרצונות של אספנים ולכן יכולה להפסיק להיות רק קטלוג של נתונים ומחירים, ולהציע את חוויית הצריכה עצמה.
הכתבה מוסיפה שקסטה זולה יותר לייצור מויניל ומניבה רווחים אטרקטיביים, ושלייבלים עצמאיים וגם Warner Records ו-Sony Music יכולים להוציא מהדורות מוגבלות שנגמרות במהירות ומזינות שוק משני. לונדון וסאו פאולו מוזכרות כדוגמאות לסצנות עצמאיות.
להיות הוגנים, הטקסט הוא יותר ניתוח ודעה מאשר כתבה עם נתונים. אין מחיר למכשיר, אין נפחי מכירות ואין נתוני צמיחה, ולכן הטענה שהכול נמכר תוך דקות נשארת לא מוכחת. עם זאת, מעניין אותי שפלטפורמה של אספנים נכנסת לייצור המכשיר, כי מציאת נגנים טובים תמיד הייתה אחד הצווארי הבקבוק של הפורמט.
אם אתם אוספים קסטות או משקמים דקים, ספרו כאן: מה חסר היום לקסטה כדי להפסיק להיות נישה?
מקור: Correio Braziliense
כחובב קלטות ומכשירי רדיו עם שפופרות, אני לא מפספס חדשות כאלה. בקוניה, עבדורחים ג'ביז בן ה-67 עוסק כבר חצי מאה בתיקון מכשירי אלקטרוניקה; הוא מחזיר לפעולה גרמופונים, מכשירי רדיו עם שפופרות, רשמקולי סלילים וטלוויזיות ישנות.
הוא התחיל ב-1972 כשוליה, ואחרי הצבא פתח חנות משלו. הוא משחזר במיוחד מכשירי רדיו בני 80–100 שנה בלי לפגוע במבנה המקורי שלהם: ארגזי העץ מחודשים, והשפופרות והחלקים החסרים מושלמים. במילותיו: "אנחנו מנסים להחזיר את הישן לחיים כדי שלא ייזרק."
החלק שהכי ריגש אותי הוא שגל העתיקות אינו רק אספנות, אלא הצלה של מכשירים שהיו נזרקים לפח. הדור החדש מקשה, אבל הנכדים עוזרים, וגם בתי הספר המקצועיים נותנים תקווה. בעידן הדיגיטלי, כשהכול בורח לענן, העובדה שמישהו עדיין מתקן בידיים את המכניקה של רשמקול סלילים נראית לי יקרת ערך.
אם יש לכם בבית דק או רדיו עם שפופרות שעובד, לפעמים ה"שדרוג" הטוב ביותר הוא לא לקנות קופסה חדשה — אלא למצוא את האומן הנכון.
מקור: Yeni Meram
