עיטור זהב על עור: כלי הכריכה של שרה פרידו

עיטור זהב הוא אחת מטכניקות העור שקשה להפסיק להביט בהן: מחממים את משטח המתכת של כלי פליז קטן, מניחים עלי זהב על העור ולוחצים דוגמה אל פני השטח. פוסט עדכני בבלוג של הספרייה הלאומית לאמנות של V&A עוסק בדיוק במלאכה הזו, דרך הכלים ולא דרך הספרים המוגמרים.

המקטלגת כותבת שעד כה רשמה 171 כלי כריכה, שרובם שייכים לשלושה כורכים: שרה פרידו, צ'ארלס ריקטס וסיביל פאי. 35 מהם היו של פרידו עצמה, והיא חתמה עליהם ותרמה אותם לספרייה בין השנים 1911 ל-1917. כולם שימשו לעיטור זהב, ולכן זו הזדמנות נדירה לראות את החותמות שיצרו את הטביעות שאנו רואים בדרך כלל רק על הכריכות.

הסיפור של פרידו הוא החלק שנשאר איתי. פרידו נולדה בלונדון ב-1853, לימדה אנגלית עד 1888 ואז הפכה לכורכת מקצועית. הכריכות הראשונות שלה זכו בשנת 1891 לביקורת קשה, "מוזרות אבל לא יפות", ובכל זאת היא יצרה אחר כך הרבה יותר מ-300. היא הקפידה על החומרים ובחרה רק בעורות המשובחים ביותר ובנייר מרוח לדפי הזיווג. בסוף המאה ה-19 עיצבה כלים גדולים בהשראת אריחים טורקיים וסוריים מאוסף V&A. אחד מהם מופיע בכריכה שלה משנת 1902 של הרובאיית של עומר חיים, שיצאה לאור על ידי Vale Press.

הפוסט מזכיר גם שמאמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד 1900 היא העסיקה מסיים מיומן בשם לוסיאן ברוקה, מבלי לציין את שמו, דבר נפוץ באותה תקופה. היא כינתה את עצמה האישה הראשונה שבנתה קריירה בכריכה ולימדה אותה.

למי שעובד עם עור, זו תזכורת יפה שחותמת אחת, קצת חום ויד יציבה יכולות לשאת עיצוב שלם. הייתי שמח לראות עוד מהכלים האלה מצולמים לצד הטביעות שהשאירו.

מקור: בלוג V&A